Never Have I Ever
מאת: כתבי המערכת

ארבעה כתבים אמיצים נשלחו למשימה עיתונאית מיוחדת – לרקוד, לטפס, להזיע ולמצוא את הדובה הגדולה בפעם הראשונה בחייהם הסטודנטיאליים

יצאנו לרקוד – ליעד וכניש

זה תקופה ארוכה שאני משקר לעצמי ואומר שיום יבוא ואלמד לרקוד סלסה. מה שכן, לדעתי זו מיומנות שכל אדם צריך לרכוש. לפני כחודש פגשתי במקרה בחורה נחמדה מאוד והיא סיפרה לי שהיא מדריכת בצ'אטה. "זה בדיוק כמו סלסה", החלה להסביר כשהבחינה בפרצופי המבולבל. "רק הרבה יותר איטי והרבה יותר חושני". מיד שלפתי מאחת המגירות במוחי את רשימת הטו-דו-ליסט העמוסה שלי וערכתי אותה כך: במקום סלסה כתבתי בצ'אטה ובמקום יום יבוא כתבתי שני הבא בתשע וחצי בערב באולם של הפוזיטיב. כשנכנסתי לאולם הפוזיטיב הבחנתי במעגל אנרגטי ומלא חיים של נשים וגברים שרקדו סלסה או בצ'אטה או כל ריקוד זוגות לטיני שלא יהיה, וזה קצת הביך אותי. לא ידעתי אם השיעור כבר התחיל ואני אמור להצטרף אליהם, ונורא קיוויתי שלא, כי כולם שם נראו כאילו הם כבר במתקדמים ב' ואני בכלל הגעתי לשיעור בצ'אטה מתחילים.

עמדתי בצד לבדי ובתוך דקות ספורות האולם התמלא באנשים מכל מיני צבעים, והתברר לי שאלו שרקדו במעגל הלטיני היו מדריכים ותלמידים ותיקים. רציתי להיות כמוהם. כמה רגעים לאחר מכן נכנס מנהל החוג והסביר איך הערב הולך להתנהל: בשעה הראשונה האנשים באולם יתחלקו על פי סוג הריקוד שהם רוצים ללמוד ועל פי רמת הידע שלהם, וכשהשיעור ייגמר תיערך מסיבה לטינית לכל הרמות ונוכל לתרגל את שלמדנו. הלכתי אחר שאר אנשי הבצ'אטה מתחילים והסתדרנו במעגל אל מול אופיר, המדריכה המהממת שגרמה לי לחלום בהקיץ על שנינו רוקדים בצ'אטה אל מול קהל אוהד בפסטיבל הבצ'אטה העולמי שכנראה מתקיים איפשהו בעולם. תחילה למדנו את צעדי הבסיס, שמאל-ימין-שמאל-ימין-עצירה, ואז אותו דבר, רק לכיוון השני. לא מסובך מדי. שם עוד המשכתי לחלום. התחלקנו לנשים וגברים והתאמנו על הצעדים והרגשתי כאילו אני בצ'אטיונר מלידה. ואז עברנו לצעד הבא שהוא טיפ-טיפה יותר מסובך ושם החלום התנפץ. אני פשוט לא מצליח לחשוב ולרקוד בו-זמנית. אם לרגע אני מרים את המבט מכפות הרגליים לעיניה של הבחורה שמולי, אני כבר רוקד ריקוד אחר שאין לו שום קשר לבצ'אטה, איזה אגאדודו או משהו. באותו רגע השלמתי עם זה שככל הנראה לא ארקוד עם אופיר המדריכה בפסטיבל הבצ'אטה העולמי, אבל לפחות אוכל לרקוד אִתה כאן, בפוזיטיב. לסיכום, בצ'אטה זה כיף גם אם אתה לא מאלומה הבא. הצוות והאנשים שבאו לרקוד היו נאים בעיניי והמסיבה הלטינית הייתה אחלה סגירה לערב שובר שגרה.

למצוא את הצפון – סהר אלמוג

לילה. אני ועומר תחת כיפת שמים, לידנו פק"ל וחבילת טים טם חצי ריקה. הוא מסביר לי על הכוכבים ואני מוקסמת. כמו דג, גם בפעם המאתיים שהוא יסביר לי אני אשכח מיד אחר כך. אני זוכרת מה נעלתי ביום הראשון של כתה א' (סנדלים ממש מכוערים בצבע בורדו), איך מגיעים לפסל של אלכסנדר זייד, ואפילו שכבר אין טעם ללחוץ עשרים ושתיים בשלט. אבל לזכור איך מוצאים את כוכב הצפון זה כבר יותר מדי בשבילי.

אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולפקוד לראשונה את מצפה הכוכבים באוניברסיטה. אולי הם יצליחו להסביר לי אחת ולתמיד איך מזהים את הדובה הגדולה. המצפה הוא חלק ממרכז אילן רמון לנוער שוחר פיזיקה שממוקם בבניין 54. אני מגיעה בשעות הערב, עולה לקומה ארבע ושם מקבל את פניי בחיוך טל גור, סטודנט לתואר שני ומדריך במרכז זה שלוש שנים. "לפני שבוע הצטופפו פה מאתיים איש כחלק מפעילות שבוע החלל, היום פחות עמוס", בפחות עמוס הוא מתכוון לכך שהגיעו לערב הקהל הפתוח ארבעה אנשים. תקופת מבחנים וזה.

אנחנו מצטופפים (לא באמת) בכיתה שבה התקרה קמורה ויוצרת צורה של כיפה. טל בונה מתח ומחשיך את החדר בהדרגה, עד שהתקרה הופכת זרועת כוכבים ומדמה את השמים באמצעות הפלנטריום. ההסברים של טל פשוטים וקולחים, עד שאני מצליחה לזהות לבד את קסיופאה, אוריון ואפילו את העגלה הגדולה והטריקית. אחרי ההדרכה טל עובר להרצאה קצרה על מדידת מרחקים ביקום (הידעת? נדרשות למטוס חמישים ושש שעות כדי להקיף את כדור הארץ), ואז מזמין את כולנו לרגע המרגש באמת – לעלות לגג ולהביט דרך הטלסקופ על השמים. To make a long story short – הייתה עננות. אי אפשר היה לראות כלום. "בתקופה הזו הכי טוב לבוא אחרי גשם או בלילות של ירח מלא", טל מסביר. "הייתה תקופה שפרסמו את המרכז ב'עזרת נשים' ובאו לפה מלא זוגות, האמת שזה אחלה דייט".

יצאתי מערב הקהל הפתוח בתחושה שאני עוד אחזור עם עומר, אסביר לו מה זה סופרנובה ואלחיץ אותו קצת שגלקסיית אנדרומדה עומדת להתנגש בנו. אבל גם אז סביר להניח שהוא זה שיכוון אותי לכוכב הצפון.

עוד פרטים בפייסבוק: מצפה הכוכבים של מרכז אילן רמון.

טיפוס 101 – גיל אליאס

לי אין כוח לשטויות של סטרייטים, במיוחד לא התרבות הזאת שבה אתה מזיע ומוריד את החולצה שלך ומראה לכולם שאתה גבר-גבר. אז הלכתי לקיר הטיפוס בבאר שבע של חברת פרפורמנס רוק כדי לנסות משהו סטרייטי שמעולם לא ניסיתי עד כה, וגם כדי להבין כמה אנשים יכולים להיות צפויים מראש ואולי גם לגלגל עיניים כמה פעמים. נכנסתי למתחם באומץ לב, מבין שאני עומד לראות חבורה של גברים שמנסים להרשים נשים או את עצמם, אבל במקום זאת פגשתי משהו אחר. פנה אליי בחור נחמד מהדלפק, שחר, והתחיל לדבר אתי על כל מיני דברים שלא היה לי מושג מה הם אומרים כמו רמות הטיפוס שמסומנות ב-V או צבעים כחול, כתום, אדום. הוא הסביר לי מספרים ותוך כדי כך הבנתי שאני לא בן אדם ריאלי. הוא הדריך אותי ונתן לי את הרמה הקלה ביותר, אמרתי לו שזה לא יעבוד כי אני ממש לא בנאדם ספורטיבי ובטח שלא סטרייט, והוא צחק.

התחלתי ברמה הכי קלה וסיימתי אותה די בקלות, כמו לעלות בסולם, לשים את רגל ימין במקום הזה ולשים את יד שמאל במקום אחר, זה היה מאוד מהיר וחסר מאמץ. כשהתקדמתי גיליתי שזה לא פשוט כל כך כפי שזה נראה. ככל שעליתי ברמה הבנתי כמה אני צריך להיות מדויק באחיזה שלי, וכמה אני צריך לחשב את המסלול מראש לפני שאני מגיע לסופו. מהר מאוד הפסקתי לחשוב על הסטרייטים שסביבי, והתחלתי להתמקד במטרה שלי להצליח לטפס כמה שיותר גבוה. במהלך הטיפוס חשבתי לעצמי שזה מתחיל למצוא חן בעיניי, ועוד כמה ניסיונות ואולי אחזור להיות גבר מדוכא שמעלה גרה ושותה כל היום וכל הלילה בירות. החידתיות שבתוך המשחק הזה גמרה עליי ואני הייתי שם שעה וחצי רצופות, עד שהאחרונים כבר הלכו ושחר סגר את הקופות. בסופו של דבר הצלחתי להגיע לרמה הכי קשה של "v2 כתום" וכמובן שגם פיצחתי אותה. כשחזרתי הביתה האצבעות שלי כאבו, הרגליים שלי נתפסו ולכתפיים שלי היו רצונות משלהן, אבל כן הרגשתי כאילו יצאתי מהארון פעם נוספת.

כולם על כולם – דיקלה קציר

טוב, אז אני נשלחתי לשיעור קרב מגע שמתקיים ליד חדר הלימוד בבית הסטודנט. כן. זה שתמיד מריח כמו זיעה של סמסטר קודם. אף על פי שתמיד עברתי שם ושמעתי מוזיקת מטאל קלילה וקצת צעקות, הייתי בטוחה שזה בא מחדר המוזיקה או מיוגה שיצאה משליטה. על כן הייתי חייבת לבדוק במה מדובר, מהו מקור הניחוחות, האם זה גם לבנות, וכמה אני באמת יכולה להוציא שם עצבים על המחלקה לפסיכולוגיה.

האימון מתחיל בריצה, קפיצה, זינוק וכל מה שגורם לך למות ולהפסיק לנשום (אלא אם כן אתה בכושר סביר ואז אתה לא צריך משאף, כמוני). מפה לשם המדריך, יניר, מסביר לנו תרגיל, התחמקות או תקיפה או שילוב של שניהם (כל המוסיף הרי זה יותר פוגע), ולאחר מכן אנחנו מתאמנים עם... כולם. בואו נגיד שלא ממש שומרים שם מגע, ובאיזשהו שלב התחיל משחק תיפסוני קולקטיבי שכלל התנסויות של כל אחד עם כל אחד. בשלב הזה כבר התחלתי להבין מאיפה הריח. אם טיפה יורד הדופק אז חייבים להרים אותו באמצעות סבב נוסף של קוצר נשימה, כיאה ללוחמים אמתיים. אבל שוב, כנראה הבעיה היא בי, רוב המתאמנים הפגינו נשימות די יציבות. בהמשך השיעור כבר מתחלקים לזוגות, בוחרים מישהו בגודל שלך פחות או יותר (חבל שדפקתי בורקס באותו יום, הרגשתי גדולה מהחיים), ומשם ממשיכים להתאמן על תרגילים חדשים. בין היתר אתה גם פורק עצבים על כרית, או פורקים עליך, ולומדים לא מעט טכניקות על איך להתמודד עם מצבים לא אלימים, שאולי לא כאלה נדירים היום (#מרגישה קשוחה מספיק לפורום).

מאוד קשה לסכם כי יש לי טעם של עוד. הפורקן, האדרנלין, המאמן הקשוח והקשוב (BAD COP GOOD COP) ושאר המתאמנים שגורמים לך להרגיש בבית עוד מהשיעור הראשון. תחת מגבלת המילים אגיד שכל אחד (ואחת!) לגמרי יכולים לעמוד בזה, פרט לכך שזה קורה ממש באוניברסיטה ובמחיר סטודנטיאלי. זה משחרר, ממש, ובעיקר גורם לך להרגיש וונדר-וומן (גל גדות, מאחורייך). ואם כן לסכם, בשלוש מילים שמלוות אותי מילדותי הקשוחה בקריות, מי שמתעסק – מתרסק.

נגישות