Hello from the other side
מאת: אור הוכמן

בעקבות האהבה, המחקר או העניין – פגשנו שלושה סטודנטים בין-לאומיים והם סיפרו לנו על הדרך שעשו מארצות המוצא שלהם עד שהגיעו לבירת הנגב

כשנסעתי לחילופי סטודנטים בליטא בסמסטר הקודם, הדבר הראשון שכולם שאלו אותי הוא: "מה יש לך לחפש בליטא?". זה גרם לי לשאול שאלה אחרת – למה סטודנטים זרים מגיעים ללמוד דווקא בישראל? בבן גוריון יש אלפי סטודנטים זרים שבחרו מכל המקומות בעולם להדרים אל המדבר שלנו ולהשתלב בחיי הסטודנט הבאר-שבעי. אנחנו שומעים על אמריקאים שמגיעים לתגלית, על יהודים שיוצאים ל"מסע", על צעירים שעושים עלייה, אבל מה יש לאנשים ללא שום קשר למדינה או לדת להגיע למדינה שמיוצגת בצורה לא מחמיאה (בלשון המעטה) במדיה העולמית? החלטתי שהגיע הזמן לחקור את התופעה הזו, ושוחחתי עם הודי, גרמנייה ובולגרי (ולא, זו לא התחלה של בדיחה) כדי לנסות להבין למה דווקא באר שבע, ואיך הם חווים את החוויה הסטודנטיאלית שלהם ממש במקביל אלינו.

"הגעתי לישראל כי ישראל מאוד טובה במדעים, וזה מקום טוב להתפתח בו בתחומים האלו", מספר ניקהיל אנטו מהודו, בן שלושים ואחת, שהגיע לבן גוריון כדי לעשות את הדוקטורט שלו במדעי הרפואה. זו כבר השנה החמישית שלו במדינתנו הקטנה, ובספטמבר האחרון הוא נישא לזוגתו, שהתחילה גם היא ללמוד תואר בבן גוריון. "אחד הפרופסורים הקודמים שלי הכיר פרופסור מבן גוריון והמליץ לי ללכת לפה, וככה הגעתי לדרום". פיונה פרי, בת עשרים ושש מגרמניה, הדרימה אל המדבר דווקא בעקבות האהבה. "סיימתי תואר במנהל עסקים בברלין וחיפשתי התמחות. הגעתי להתמחות של שלושה חודשים בחברת הפקות בתל-אביב, ובאחד הימים הלכתי לגלידרייה וככה הכרתי את בן-זוגי שעבד שם באותו הזמן. אחרי שנה עברתי לישראל בשבילו, והתחלתי את התואר השני שלי בלימודי ישראל בבן גוריון". תודו שאמרתם "הווווו". ותכירו גם את יאסן ניידנוב, בן עשרים ואחת, סטודנט ליחסים בין-לאומיים. הוא הגיע לארץ לשנה במסגרת פרויקט חילופי סטודנטים, וכיום גר בבאר שבע עם שותף, סטודנט ישראלי. "בשנה שעברה למדתי הרבה קורסים בנושא של המזרח התיכון, ולכן ישראל מאוד עניינה אותי ורציתי ללמוד עוד על המקום", הוא מספר.

מה ידעתם על ישראל לפני שהגעתם לפה?

ניקהיל: "לא ידעתי כלום על ישראל, רק שמעתי סיפורים. אני נוצרי, אז אני יודע על התנ"ך ועל מקומות מרכזיים. אני מדרום הודו, ויש שם קהילה גדולה של יהודים (קוצ'יניים). כשהגעתי לכאן כל מה שבאמת ידעתי על ישראל היה מהתקשורת, שזה אזור מלחמה, והכול התגלה כשגוי", הוא נזכר. "ישראל מדינה יפהפייה, מקום יפהפה ללמוד בו. טיילתי כמעט בכל מקום – מהחרמון, הצפון, ועד אילת, וכמובן תל-אביב, ירושלים, נצרת, טבריה, חיפה. אני לא יכול לבחור מקום מועדף. בישראל אני מוצא הכול: אני אוהב מסיבות, אני אוהב להתפלל, אני אוהב ללמוד, אז אני מוצא פה הכול". ויאסן מוסיף, "הכרתי את ישראל בעיקר מהלימודים, אבל לא ידעתי הרבה על באר שבע. אני מרגיש שבאר שבע זו עיר מצוינת לסטודנטים, אין הרבה מה לעשות בה וזה נחמד כי אתה חייב למצוא את הדרך הייחודית שלך כדי להשתלב ולהכיר אנשים. אני מאוד נהנה מהקורסים פה, הכיתות מאוד קטנות וזה יוצר הרבה אינטראקציות ודיונים".

כצפוי, כל אחד מהסטודנטים הבין-לאומיים שמגיעים אלינו נתקל בתגובות שונות מסביבתו הקרובה, תומכות יותר או פחות. "אנשים בהודו תמיד אמרו, 'אל תלך לישראל, זו מדינה מסוכנת ושונה, רק יהודים יכולים להיות שם', אז קצת חששתי לפני שהגעתי, חשבתי שאולי זו באמת מדינה בעייתית", משחזר ניקהיל. "אבל אף פעם לא הייתה לי הרגשה של מישהו שונה. אני הולך לסוכות, אוכל בסוכה, אני קורא את ההגדה, הכול".

פיונה: "כולם מאוד התרגשו בשבילי. אם אף פעם לא היית בישראל אז אתה מכיר אותה רק מהתקשורת, ובגלל זה אימא שלי קצת פחדה בהתחלה. אבל עכשיו היא אוהבת את ישראל, היא הייתה פה כבר שלוש פעמים, כולם מבקרים אותי ותומכים בהחלטה שלי. גם אני חוגגת את החגים, ארוחות שבת, חנוכה ופסח".

יאסן: "אנשים התרגשו בשבילי, ושאלו הרבה שאלות כשחזרתי לחופשה בחג המולד. בעיקר סיפרתי על המדינה הזו, כי לא הרבה אנשים יודעים על המקום, מה קורה בפנים, איך האנשים ומהם החיים היומיומיים".

באשר לאנשים שמגיעים מתרבויות שונות עלתה התהייה איך הסתגלו להוויה הישראלית? והאם להסתגלות היה מלווה גם הלם תרבותי כזה או אחר? "האמת היא שהודו וישראל מאוד דומות בתרבות שלהן", משתף ניקהיל. "ראש הממשלה שלנו הגיע לישראל, ועכשיו ביבי נתניהו נסע להודו, ושניהם אמרו את אותו הדבר: שתי המדינות דומות מאוד בתרבות, שתיהן בעלות תרבות גדולה ועתיקה. כשאתם חוגגים את פורים אנחנו חוגגים את פסטיבל הצבעים ('הולי'). יש הרבה דמיון ואף פעם לא היה לי איזשהו שוק תרבותי". גם יסאן תומך בדעתו של ניקהיל. "בהתחלה היה קשה לי עם השפה, הכול בעברית ובערבית וזה היה מאוד מוזר ושונה, אבל בסך הכול החיים פה מאוד דומים לחיים בבולגריה". פיונה דווקא לא לגמרי מסכימה. "שאני אתחיל עם הדברים הטובים או עם הרעים? אני יכולה לדבר שעות!", היא צוחקת.

תתחילי מהטוב.

"כמובן, מזג האוויר. רוב הזמן מאוד חם ואני נהנית מזה. אני חושבת שנולדתי במדינה הלא הנכונה – תמיד קר בברלין. אני אוהבת שאנשים עם לב חם, בניגוד לגרמניה שהם בעלי לב קר יותר. ובעיקר אני מרגישה שיש הרבה אנשים צעירים בישראל. אנשים אוהבים ליהנות, שמחים כל הזמן, ואני מאוד אוהבת את זה".

והרע?

"לפעמים זה מרגיש כאילו דברים לא עובדים כמו שצריך, הרבה בירוקרטיה. בכל פעם שאני מגיעה לסדר עניינים עם הוויזה שלי יש תמיד מידע חדש, דברים משתנים, זה מרגיש שאין מבנה מסודר. אני מגיעה ממדינה שבה הכול עובד כמו שעון, יש חוקים ואנשים מצייתים להם. אבל צריך להתרגל ואני מנסה לקבל את זה שזה ככה, ואני לא יכולה לשנות את זה".

ומה הלאה?

"אני מסיים השנה ואני ממשיך לפוסט-דוקטורט", משתף ניקהיל. "השלב הבא הוא להבין איפה אני אעשה אותו. אולי אשאר בבאר שבע, ויכול להיות שאמשיך למכון וייצמן, ואפילו ארה"ב היא אופציה", הוא מספר. "אני מאוד שמחה לגור בבאר שבע", מודה פיונה. "כנראה לא אגור פה כל החיים שלי, אבל אהיה פה בשנתיים–שלוש הקרובות, כי בן-זוגי מסיים את הלימודים שלו. אחר כך אני רוצה לעבור לתל-אביב, כי אני מגיעה מעיר גדולה, ובאר שבע היא עיר חמודה, עם אווירה סטודנטיאלית, אבל תל-אביב היא יותר בשבילי".

ולסיום, מה המאכל הישראלי האהוב עליכם?

ניקהיל ופיונה דבקו בחומוס הקלאסי. יאסן דווקא נתן תשובה מקורית למדי: "חלה מתוקה של שבת".

נגישות