תרומת איברים, הצלת חיים
מאת: יהלי אוזן

נכון, מפחיד ומוזר לדבר על המוות ככה סתם. אבל זה יכול להציל חיים, והרבה. יצאנו לשמוע סיפורים מסטודנטים עם קשר אישי לנושא.

"בגיל שלוש עשרה גילו לי במקרה מחלה אוטואימונית בכבד, שזו מחלה בה הגוף תוקף את עצמו", משתפת מאיה הראל, סטודנטית למדעי המחשב ולביו-אינפורמטיקה. "כנראה שזה התחיל כמה שנים לפני כן ולא ידעתי, ובגלל שראו שהמצב לא כל כך טוב שמו אותי ברשימת המתנה להשתלה. הייתי ברשימה שלוש וחצי שנים". אחרי תקופה ממושכת בהמתנה מצבה של מאיה החל להידרדר כשמצאו לה גידולים בכבד, ובדיוק בשלב הזה נמצאה גם תורמת. "אחרי שלוש וחצי שנים עברתי השתלה מוצלחת. אחרי שהוציאו את הכבד שלי אמרו שלא ידעו איך חייתי עם דבר כזה, כי הוא היה במצב ממש לא טוב", נזכרת מאיה.

כיום במדינת ישראל ישנם יותר מאלף איש אשר נמצאים בסכנת חיים ומחכים להשתלות איברים. ובכל זאת, מתוך כל האוכלוסייה בארץ רק 887,317 איש חתומים על כרטיס אדי (נכון לסוף שנת 2016), כרטיס אשר חתימה עליו מעידה על רצון האדם לתרום מאיבריו לאחר מותו. "אחרי שקובעים מוות מוחי נשימתי, זה פרק זמן שאפשר עוד לשמר את תפקוד האיברים מכיוון שהמטופל מונשם ומקבל תרופות לשמור את לחץ הדם. זה אומר שהטיפול שמחליף את תפקודי המוח מספיק למספר שעות, ואחריהן המטופל יקרוס. לכן במצב הזה של המוות המוחי נעשית פנייה למשפחה על ידי מתאמת השתלות ורופא שמודיעים להם על המוות ובעצם נותנים להם את הזכות הגדולה לתרום איברים", מסבירה ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, אדי. בפועל כרטיס אדי הוא הצהרתי בלבד, ואין ליטול איברים ללא הסכמת המשפחה, לכן חשוב כל כך ליצור שיח סביב הנושא ולהבין את חשיבות התרומה.

למה חשוב לתרום?

שי גלר, סטודנט למדעי המחשב בשנה השלישית ומלגאי של שגרירי רוטשילד, מספר על הפרויקט השנתי של המלגה, "השנה החלטנו לעשות משהו שקשור לתרומת איברים, אבל לא בדיוק העלאת מודעות לכרטיס אדי. שמנו לב שדווקא אחת הבעיות היא שלמרות שאנשים כן חותמים על כרטיס אדי, עדיין בסוף אם קורה להם משהו אז המשפחה לא מסכימה לתרום את האיברים". שי מסביר שהם רוצים לעורר את השיח המשפחתי סביב הנושא ולגרום לסביבה לכבד את החתימה על כרטיס אדי כ"צוואה רוחנית". "אנחנו רוצים שזה יחלחל בשביל שבזמן אמת האנשים יקבלו את ההחלטה שאותו הבן אדם רצה – לתרום את איבריו", מבהיר שי. טום פז, סטודנטית לסיעוד בשנה השנייה ומתנדבת בארגון אדי, מספרת על הדרך שבה היא מנסה לפנות לאנשים ולסטודנטים, "תמיד כשאני מנסה להחתים אנשים בדוכן מחוץ לשער סורוקה אני מספרת שאני מכירה אישית כאלה שצריכים תרומה, שזה יכול להציל את חייהם. זה לא משהו שיחסר להם אחר כך, אחרי המוות. זה באמת מציל חיים. זה נטו המודעות של אנשים. ומאגר החתומים שלנו בארץ הוא לא כזה גדול. וחבל, כי יש הרבה אנשים שמחכים להשתלות". "אנשים צריכים להבין שהצלת חיים היא במקום הראשון", אומרת אביאלה גלבוע, גם כן סטודנטית לסיעוד אשר אביה תרם כליה לאחותו לפני כמה שנים. "אנחנו במשפחה חונכנו על זה. לכולנו יש כרטיס אדי וזה ממש חשוב. לאבא שלי הייתה זכות לתרום כליה ולהציל את אחותו".

ד"ר אשכנזי אומרת שלדעתה מרבית הציבור בארץ מודע לצורך בתרומת איברים, אבל ההבדל הוא במוכנות שלהם. "מישהו שרואה את בן משפחתו בבית החולים, ובית החזה עולה ויורד ויש סימנים על המוניטור, כי זה המצב במוות מוחי, קשה לו לוותר עליו. גם באוכלוסייה שלנו יש הבדל בין השכל לבין הרגש, כשהבן היקיר שלהם נראה כאילו הוא נושם". אנשים רבים לא מבינים שמצב של מוות מוחי נשימתי הוא מצב בלתי הפיך שממנו לא ניתן לחזור לחיים, והם נאחזים בתקווה שאולי יש עוד סיכוי. לטענת ד"ר אשכנזי ישנו אלמנט פסיכולוגי אשר משפיע, ובין המודעות לתרומה לבין הנכונות לעשות אותה קיים עדיין פער.

הפן האישי

טום מסבירה שלפעמים כשאנשים נזכרים שהם מכירים מישהו שעבר השתלת איברים וחי עכשיו, זה משנה להם את הדעה בנוגע לתרומה והם יכולים להסתכל על זה מזווית אחרת. "נורא קל להגיד שלוקחים ממני משהו, לפני שחושבים מה קורה בצד השני של זה שמקבל את התרומה. ואז כשהם מעכלים את זה יותר קל להם לתרום". שלומי כהן צמח, סטודנט לניהול מלונאות ותיירות בשנה השלישית, רצה לשתף אתכם בסיפור שלו. לפני שנתיים אחותו סבלה ממחלה נדירה בשם וילסון שפגעה לה בכבד והיא הייתה צריכה תרומה. "היא הייתה ברשימת ההמתנה להשתלה, חיכתה במשך חצי שנה ולא היו אנשים שיתרמו, אז התחילו לחפש חלופות והציעו שנבדוק התאמה לתרומה מן החי. אז עשיתי בדיקות ויצא שאני מתאים לתרום. זה היה במהלך השנה הראשונה ללימודים בסמסטר ב', אני תרמתי לה ארבעים אחוז מהכבד, וזה איבר שמחלים וגדל חזרה, אז הוא גדל אצלי וגדל אצלה".

מאיה, שעברה בעצמה השתלת כבד מוצלחת, נזכרת בשיחה שבה הודיעו לה על ההשתלה. "כולנו ידענו שזה יגיע, חיכינו לזה הרבה זמן. מתאמת ההשתלות התקשרה ואמרה שיש כבד. הייתי אז בסוף י"א בתקופת הבגרויות... קיבלתי כבד של ילדה קטנה בת חמש–שש". מאיה מספרת שהילדה הייתה בכינרת עם משפחתה וטבעה, והם החליטו לתרום את האיברים שלה. "אני הרגשתי שהם נתנו לי את המתנה הכי מדהימה שיכולה להיות. בהתחלה היה להם נורא קשה, הם לא ידעו איך לעכל את זה. פגשתי אותם בטקס של אדי כשהייתי בצבא, באתי להרצות שם והם גם היו שם. אחרי שנתיים הם הזמינו אותי לבוא לאזכרה שלה, זה היה מאוד מרגש. אבא שלה חיבק אותי ואמר, פה יש חלק מהבת שלי".

לא לפחד מהפחד

אף על פי שרוב האנשים יודעים שמדובר במעשה אצילי, עדיין ישנם חששות וחסמים אשר מונעים מהם לתרום איברים. אנשים רבים מפחדים לדבר על מוות, לחשוב עליו וגם לחתום על כרטיס שמתייחס למצב שלאחריו. "לפי דעתי ברגע שאתה מת אז כבר אין מה לעשות... ויש גם את העניין של הדת. אני בן אדם מאוד מסורתי ועדיין מבין שזה חשוב. חיי אדם זה הדבר הכי חשוב שיש", מסביר שלומי. הוא אומר שיש אנשים שחושבים שברגע שהם יחתמו על הכרטיס זה מעין עין הרע ויכול לקרות להם משהו, אבל לדעתו זה רחוק מהמציאות. "יש אנשים שנרתעים מזה, מוות זה נושא שהם מפחדים לדבר עליו. אני מניחה שזה קצת נבואה שתגשים את עצמה עבורם. אם אני עכשיו חותם על זה אז אני אמות... אבל זה לא כך", מבהירה טום.

"זה פשוט לחתום על אדי, אז אין סיבה שלא. לדעתי זה צריך להיות הפוך, ברירת המחדל צריכה להיות שכולם תורמים, ורק אם מישהו ממש מתנגד אז הוא יכול לבקש שזה לא יקרה. זה ככה באירופה, אנחנו עוד לא שם, וחבל", אומרת אביאלה. אז למרות הפחד לפעמים צריך למצוא דרך להתגבר. ובמקרה הזה אין סיבה טובה יותר מלהציל חיים. אז נסו לנתק את עצמכם לרגע מהלימודים ומהעומס... קחו דקה וגשו לעמדת ההחתמה באוניברסיטה או היכנסו לאתר של אדי או דברו על כך עם המשפחה. השינוי מתחיל אצל כל אחד מאתנו, ומעשה קטן יכול בעתיד לשנות חיים של רבים אחרים. תזכרו ש"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו"!

נגישות