תנו כבוד לפז"ם
מאת: סהר אלמוג

פגשנו את המרצים שמבינים אותנו יותר משחשבתם. למה? כי הם ישבו בכיסאות הסטודנט שבבן גוריון הרבה לפנינו, והשאר היסטוריה

לפעמים אני יושבת בשיעור ומרגישה שהמרצה לא קולט את הסטודנטים. שהחומר, לא שהוא משעמם, פשוט חזרתי בשלוש וחצי מהברקה. שהגשתי את המטלה במודל באיחור כי הבטחתי לעצמי שאגיע אליה אחרי העבודה. והמלגה. והכלים בכיור. שממש קשה להתרכז בחישובים מתמטיים כשהשיעור קורה בשש בערב בקומת המרתף בבניין 72 בדיוק במקביל לספינינג עם יניב.

אבל מסתבר שיש מרצים שמכירים את האוניברסיטה ואת החיים הסטודנטיאליים הרבה יותר ממה שהייתי מדמיינת. כאלה שבחרו ללמוד בבאר שבע את התואר הראשון והשני, והיום הם עומדים מול כיתות מלאות – מלאות בסטודנטים שאין להם מושג שעומדים מולם כאלה פז"מוזאורוסים, שועלי קרבות, שמכירים את האוניברסיטה היטב משני צדי המתרס.

תרגול בחומוס

מרצה שכזה הוא פרופ' ראובן שגב (63) שמלמד באוניברסיטה כבר 36 (!) שנים. שגב, ששימש בעבר ראש המחלקה להנדסת מכונות וסגן דיקן הפקולטה להנדסה, מתמחה בתחום מכניקת הרצף ומעביר כמה קורסי חובה במחלקה. "מגיל שמונה ועד היום אני גר בבאר שבע. כנער צעיר שאך זה עתה מלאו לו שמונה-עשרה התחלתי ללמוד כעתודאי במחלקה להנדסת מכונות ב'אוניברסיטת הנגב' – בן גוריון עוד היה אז בחיים, באוקטובר שנת 1972. הגעתי בבוקר הראשון ללימודים לבית היאס, מקום משכנה של האוניברסיטה בשכונה ג', מלא בהתרגשות וציפיות אל הלא נודע". המחסור בכיתות באותן השנים הוביל לכמה פתרונות יצירתיים, הוא מספר. "היו לנו תרגולים בחנויות ברחוב קרן היסוד, איפה שחומוס סעיד. האוניברסיטה שכרה אותן ואנחנו למדו בהן". בחלוף השנים עברה האוניברסיטה לקמפוס הנוכחי, ואילו בית היאס נותר כשלוחה המוכרת מקרוב בעיקר לבוגרי המכינה הקדם-אוניברסיטאית.

שנה א' עברה על מי מנוחות, אבל שנה ב' לא נפתחה כמתוכנן. שבועיים לפני תחילת הלימודים פרצה מלחמת יום כיפור. "כמה מבני המחזור שלי נהרגו, מהתיכון ומהאוניברסיטה. אחד מחבריי ללימודים היה מהפצועים הקשים ביותר שהיו במלחמה. חברי סגל באו אליו ולימדו אותו במיטת בית החולים. עד היום הוא צוחק ואומר שלא היה לו ממש ראש ללמוד, אבל זה ממחיש את ההתגייסות שהייתה". בעקבות המלחמה שנת הלימודים נפתחה פעמיים: פעם אחת בדצמבר ופעם שנייה במרץ במסגרת מסלול מיוחד לכל הסטודנטים שחזרו מהמילואים. "בתחילת דרכה האוניברסיטה הייתה יותר קטנה ולדעתי הייתה יותר תחושת מעורבות ושייכות של חברי הסגל בינם לבין עצמם ובינם לבין הסטודנטים. יותר תחושה של משפחה. היו חברי סגל שעשו פר"ח למשל, ומי שהיה חבר סגל חויב לגור בנגב. היום כבר אין חובה כזו, או שיש והיא לא מיושמת".

אף על פי שאין חובה להתגורר בדרום, מרצה קל"בניקית נוספת היא ד"ר חן כהן (39), שבמהלך לימודיה גרה בבאר שבע וכיום מתגוררת בעומר. כהן למדה את כל תאריה בבן גוריון במחלקה לכלכלה, וכיום מלמדת קורסים בתורת המשחקים והמכרזים במחלקה למדיניות ציבורית. "התחלתי ללמוד באוניברסיטה בשנת 98', כשהיו בה חצי מכמות המבנים. הבניין האחרון היה 34, שם הסתיימה האוניברסיטה. גם היו פחות אופציות לאכול ולנוח. הייתה מנזה והיה פלאפל ליד בית החולים. בעבר גם היה מקובל שלומדים רק בכיתות ובספרייה. מאז נהיה שחרור בתפיסה, אפשר ללמוד בבית קפה, בזולה, על הדשא. במשך כל התארים שלי הסתגרתי בספרייה בכל מיני חורים כדי שלא יפריעו לי ללמוד. היום יש שינוי ואני מברכת עליו, לא חייבים כיסא ושולחן כדי להיות מרוכזים".

כהן לא חלמה להיות כלכלנית. רגע אחרי השחרור, בדומה לצעירים רבים, היא התלבטה מה יהיה הצעד הבא. אחיה התחיל ללמוד כלכלה במכללת ספיר שנה קודם לכן והיא החליטה ללכת בדרכו. "בגיל עשרים אתה עדיין לא יודע מה תרצה להיות כשתהיה גדול. בחרתי בכלכלה כי אמרו לי שזה נושא מספיק כללי ומעניין שממנו אפשר יהיה להמשיך לכל תחום שהוא". שמונה שנים אחר כך היא כבר סיימה את לימודי הדוקטורט. "הייתי חננה. קשה שלא לומר את האמת. הייתי מהשקדנים, הרציניים, המתמידים. בכל שנות הלימוד אפשר לספור על יד אחת שיעורים שלא הגעתי. הלכתי רק למועד ב' אחד כל חיי, לתקן איזה 86 אכזרי. כתבתי בכל שיעור, חשבתי שכשכותבים זה נכנס. היום סטודנטים כבר לא כל כך מתנהגים ככה. יש פעמים שאני מזהה סטודנטים שכותבים לאט ואז הכתיבה ממש פוגעת בהבנה. אז אני מעירה להם וממליצה לא לכתוב, אלא לצלם ממישהו אחר". בתקופתה מכונות הצילום היו המיקרוגלים של ימינו. "היה אטרף על מכונות הצילום, מלחמות עולם, יצאנו באמצע השיעור כדי לתפוס מקום בתור. בכיתה 501 בבניין 72 הייתה מכונה, וגם בבית הסטודנט היה מישהו בחנות למטה שעשה מלא כסף מצילומים. בתקופת מבחנים אי אפשר היה לעבור במסדרון שם". יש דברים שלא משתנים, הא?

כולנו בהודו

בתקופתו של שגב, לעומת זאת, אפילו לא היו מחשבים. לאוניברסיטה כולה היה מחשב אחד ואליו הגיעו סטודנטים במיוחד ללימודי קורסים רלוונטיים. "למדנו תכנות בשנה א', ובאותו זמן לא היית מקליד תכנית למחשב, כי לא היו מסכים. היינו משתמשים בכרטיסיות בעזרת מכשיר שמנקב אותן. הקלדנו פקודות וכל שורה הייתה על כרטיס נפרד. למאה שורות נדרשו מאה כרטיסים. אם עשית טעות בהקלדה, והיינו עושים הרבה, אז הלך הכרטיס וצריך להקליד הכול מחדש".

"האווירה הסטודנטיאלית" שהפכה למיתוג המוביל של האוניברסיטה התחזקה לדברי שגב לאורך השנים. "כשהייתי סטודנט אני לא זוכר את זה (האווירה הסטודנטיאלית – ס"א) ולא בטוח שזה גם היה בשנותיי הראשונות כחבר סגל. הבנים שלי למדו פה והיה להם כיף. הם פגשו פה המון אנשים שהם הכירו בצבא, בטיולים בחו"ל ובמסגרות שונות, והסיבה לכך פשוטה מאוד: בשביל הסטודנטים באר שבע היא תחליף להודו. רחוקה מהבית, זולה, כולם גרים במקובץ. בתל אביב כל אחד לומד וחוזר הביתה". גם כהן מצדיקה את המיתוג החברתי. "כשאני באה לפה כיף לי, מרגישים את האנרגיה. אגודת הסטודנטים חרטה את העניין הזה על דגלה גם בעבר ובעיניי המינון מאוד נכון, הלימודים לצד ההפקות השונות של ימי הסטודנט וההפנינגים בתחילת שנה. זו לא מאורת מסיבות".

עיתון הצ'ופצ'יק משתלב זה עשרות שנים בתור חלק מההווי הסטודנטיאלי. בתמונה שמסתובבת ברשת מופיע שער עיתון מהעבר, ועליו מתנוססת תמונתו של שגב ולצדה הכיתוב "הרווק הנחשק של הקמפוס לשנת 1975 – ראובן שגב. תחביבים: שחייה, מוזיקה ושירה במקהלה. שאיפה נסתרת לעתיד הרחוק: להקים רשת בתי קפה". כשאני מספרת עליה לשגב הוא מתחיל לצחוק ומסביר, "זה בלוף, לדעתי זה פוטושופ. התחלתי ללכת למקהלה בשנת 88' ולא 75' וגם אין לי שום קשר לבתי קפה. השער מפוברק אבל המידע מבוסס. נראה לי שלקחו את התמונה מאחת מתמונות המחזור שתלויה במחלקה". בהחלט יצירתיים הסטודנטים של בן גוריון.

אם כן נדמה שלמרות הנחת היסוד שלי יש מרצים שמבינים בדיוק איך זה ללמוד פה. שהסתבכו בעצמם במסדרונות של קומה ארבע וחצי, שהתבאסו כשהספרייה נסגרה מוקדם בתקופת מבחנים, שהיה להם כיף ומעניין כל כך שהם פשוט רצו להישאר. לכו תדעו, אולי יום יבוא ואתם תהיו המרצים של הפר"חים של הפר"ח שלכם.

נגישות