שתיקת המלצרים
מאת: ליאור גבאי

כולנו עברנו את זה, כולנו היינו שם. הסיוט הגדול ביותר של תקופתנו כמלצרים - הלקוחות.

מי לא מכיר את עמוד הפייסבוק "מלצרים ממורמרים ומתנשאים"? בעידן של היום, כמעט לא תמצאו מישהו כזה, במיוחד בקרב סטודנטים שעובדים ב"מקצוע" (היי, כל עבודה מכבדת את בעליה, ואני אומרת את זה מתוקף היותי מלצרית בעצמי). וזה העניין – יש בזה מן האמת. כמלצרים, אנחנו פוגשים כל כך הרבה סוגים של לקוחות – כאלו שהם סבבה ומשאירים אחלה טיפ (המשיכו כך!), כאלו שהם מוזרים (אל, או לפחות לא בפומבי), כאלו שהם מצחיקים (אתם גם בסדר, אתם), ולפעמים גם כאלו שהם פחות חביבים (אתכם אנחנו פחות אוהבים). המשותף לכולם הוא שאחר כך יש עליהם אסיפת ריכולים של כל העובדים. אז יצאנו לשטח לאסוף את הסיפורים הכי הזויים, מטרידים, מוזרים ומצחיקים ששמענו ממלצרים.

אביטל (שם בדוי) מספרת: "מלצרתי שולחן של שני צעירים והיה לי ברור שאחד מתעניין בי. כל הערב שיחקתי כאילו אני לא מבינה את הסיטואציה וחשבתי שהצלחתי להתחמק, אבל הבחור לא ויתר. התקשר יום למחרת ושאל את האחמ"שית מתי אני עובדת שוב. מובן שהיא לא חשבה לספר לי על זה, כי היא חשבה שזה רומנטי. שישי בצהריים עמוס, פתאום עוצר רכב מול המסעדה וממנו יוצא הבחור עם זר פרחים עצום, מתהלך לכיווני באמצע המסעדה כשכולם מסתובבים ומסתכלים, כורע ברך ושואל אם לנסיכה כמוני יש כבר נסיך. הייתי בשוק, אז גרמתי לו לקום מהכריעה ולבוא הצידה, שם חירטטתי שיש לי חבר. הוא לקח לי את היד ונישק אותה, אמר שחבל מאוד ושאזכור אותו בעתיד אם משהו ישתנה." ובכן, מי אמר שהרומנטיקה מתה?

ישנו גם הסיפור של אבנר: "כשהייתי אחמ"ש היה שולחן של בנות שהזמינו פסטה ברוטב שמנת עם אקסטרה פרמזן. לפני שהמנה הגיעה, המלצרית קלטה אותן מסתודדות כשהן מבינות שאין להן מספיק כסף כדי לשלם על המנה. כשהמנה יצאה הן ביקשו ממנה להחזיר את המנה. היא ביקשה ממני להתערב וכששאלתי למה הן רוצות להחזיר הן אמרו 'נזכרנו שאנחנו אלרגיות לחלב'. רק להזכיר: הן הזמינו פסטה שמנת עם אקסטרה פרמזן. אבל מה יכולתי לעשות? לקחתי מהן את המנה. הן לא אכלו אותה..."

נעמה, סטודנטית לעבודה סוציאלית שנה ב', מספקת לנו את הסיפור הבא: "מלצרתי בבית קפה ברמת אביב ואישה התעקשה שאסדר לה מקום נוח לעגלת תינוק. המסעדה הייתה מלאה והיו לה קריטריונים מאוד ברורים איפה יהיה לה נוח. בסוף לפני שהלכה, ראיתי שבעגלה היה כלב מבולבל."

ואם כבר באימהות עסקינן, הנה הסיפור של יעל, גם היא סטודנטית לעבודה סוציאלית בשנה ב': "עבדתי קצת יותר משנה במסעדה בחיפה ששייכת לרשת מאוד משפחתית, יש הרבה ילדים. הקטע של הרשת הזו הוא שחלק מהמושבים הם ספות. אז יום אחד עבדתי במשמרת בוקר והיה די ריק חוץ מאמא והבת שלה, שהיו אצלנו לקוחות קבועים. הילדה הייתה בסביבות גיל שלוש או ארבע. אני מתהלכת במסעדה, ופתאום אני מריחה ריח מוזר מכיוון הספות שעליהן הן ישבו. עברתי לידן ואני רואה את האמא מחתלת את הילדה על הספה ובואו נגיד שזה לא היה פיפי. זו גם הייתה מסעדה סגורה, אז לא היו חלונות באזור שהן ישבו בו. בלי בושה, היא חיתלה את הבת שלה,
שכבר עברה את הגיל הנורמלי של החתלה, באמצע המסעדה. אחרי שהן הלכו אמרתי לאחמ"שית שאני לא מנקה את הספה הזו בחיים והיא אמרה שהיא כבר דיברה עם האמא שתעביר מגבון אחריה."

נעה, סטודנטית לפסיכולוגיה וסוציולוגיה שנה ג', עברה מקרה מזעזע של לקוחה שנטרה לה טינה, משום שהייתה ביניהן אי הבנה: "עבדתי בבית קפה והייתה אישה אחת שצעקה עליי איך אני מגישה את הקפה בלי להגיש סוכר. הראיתי לה שהסוכר היה על השולחן והיא השתתקה ואמרה לי ללכת. אחרי שהיא שילמה שמתי לב שכל השולחן מלא עטיפות של סוכר. היא פשוט פתחה את כולן ופיזרה את כל התוכן על השולחן. הייתי בשוק, לא ידעתי מה לעשות חוץ מלנקות את זה." אין מה לומר, לאנשים לפעמים יש רעיונות מאוד מוזרים לגבי מה נחשב טיפ סביר.

כמעט אחרון, אבל לא בטוח חביב, זה המקרה הלא נעים שקרה לשחר, סטודנטית לפסיכולוגיה וחינוך שנה ג': "היו שני בנים שישבו אצלנו, ואחד מהם היה נראה טיפה מאיים. הם רצו לשלם, אז לקחתי את האשראי של אותו בחור מאיים והוא הסתכל עליי ממש לזמן ארוך, לפחות בהרגשה שלי. העברתי את האשראי שלו והיה כתוב על המסך 'גנוב, החרם כרטיס'. אני מסתכלת על זה, הלב שלי דופק, אני רואה שהוא מסתכל עליי וגם אני מסתכלת עליו וזה היה נראה כאילו הוא הולך לברוח. קראתי לאחמ"שית, הראיתי לה את זה ושאלתי אותה מה זה. גם היא נלחצה ולא ידענו מה לעשות, חשבנו אולי להתקשר למשטרה, היא החליטה לגשת אליו ולבקש תעודת זהות כדי לוודא שזה באמת כרטיס האשראי שלו. בסוף הסתבר שפג התוקף של הכרטיס הזה וסתם חשדנו בו."

ולקינוח אספר סיפור משלי - הגיע לבר לקוח, לפחות בן ארבעים. הוא היה אמריקאי והגיע לבד וכבר בכניסה שאל את המארחת אם יותר מאוחר המקום יתמלא ב"ליידיז". הוא תפס לעצמו שולחן במיקום אסטרטגי ובמהלך כל הערב שלח מבטים בעוברות ושבות, שהיו בעיקר המלצריות. הוא ניסה שוב ושוב לפתח שיחה, עד שבשלב מסוים אמרתי לו שיש לי עבודה ואני צריכה לחזור אליה, אבל אם הוא זקוק למשהו שיקרא לי. הגבר החליט להיעלב מהתשובה הזו ואני כבר התחלתי לאבד את הסבלנות, וכיאה
למלצרית, סיפרתי לכל החברים בעבודה. הוא ראה את תנועות הידיים והפרצופים שלי וניגש אליי כדי לתת לי 'טיפ' מוגזם מאוד. משסירבתי לקבל אותו, הוא התעצבן שוב  ואמר "אני רק מנסה להיות נחמד. ישראלים לא אוהבים נחמד?!" התשובה היא: אנחנו אוהבים נחמד, כשזה מההתחלה נחמד.

קצרה היריעה מלכתוב את כל הסיפורים שמתרחשים בכל יום, בכל מקום, לכל אחד. נותר רק לקרוא ולהשתעשע, וכמובן לספר לחברים על כל המקרים על מנת שימשיכו להיזכר בכדי שנעביר אותם הלאה גם לילדים שלנו כסיפורי אימה.

נגישות