שומרים על הזיכרון
מאת: נתנאל סימקין

יום הזיכרון לשואה ולגבורה שצוין החודש החזיר את כתבנו לסיפורו המשפחתי שחוצה את חצי האי קרים ואת גאורגיה ובסוף גם מגיע לכאן

"אנו קבר אחים גדול לאין סוף, אנו. בית העלמין, שלא היה ולא יהיה כמוהו בהיסטוריה", כך כתב המשורר היהודי יוליאן טובים על השואה. משפט זה מסכם את סיפור השואה של יהודי ברית המועצות, אשר מהווים כמעט מחצית מקורבנות השואה. רובם קיפחו את חייהם בבורות ירי בידי הצורר הנאצי, וכל מה שנשאר מהם זה רק זיכרון. לכבוד יום השואה נפגשתי עם סבתי לאה ברנשטאם, ניצולת שואה שאיבדה את אביה ובני משפחה נוספים, כדי לספר את סיפורה וסיפור יהדות חצי האי קרים וברית המועצות, יהדות שכמעט הושמדה כלא הייתה, ולתאר את תחושותיה בתור סבתא לנכדים ונינים – איך זה לחיות במדינה יהודית שבה היא לא צריכה לפחד ולהתבייש ביהדותה.

סבתי נולדה בשנת 1930 בכפר יהודי קטן בחצי האי קרים. כשהייתה בת חמש עברה עם אביה גיורא, אמה רבקה ואחיה הגדול אברהם לעיר יבפטוריה בגלל העוני הרב שהיה בכפר. "אבי לא היה אדם דתי, אך עם זאת נהג ללכת לבית הכנסת בשבת ביחד עם אביו ואחיו, אני זוכרת שיום שבת היה יום מיוחד וחגיגי בבית. כשהייתי בת שבע המצב השתנה", היא מספרת. "אני זוכרת ששיחקתי בחוץ ופתאום ראיתי נייר חרוך ושרוף יורד מהשמים, לא הבנתי מה זה ואז הבחנתי שבית הכנסת בעיר עולה באש. רצתי הביתה לאימא לספר לה, והיא אמרה לי שהשלטון לא מרשה שיהיו מקומות דתיים".

אמנם מלחמת העולם השנייה החלה בשנת 1939, אך המלחמה בברית המועצות החלה רק ב-1941. "כשהחלה המלחמה הייתי בכיתה ה'. החלו להעלות שמועות והודעות על כך שהנאצים מתקרבים והם מחפשים להרוג קומוניסטים ויהודים. השכנים האוקראינים שלנו החלו להגיד בשמחה לאיד שהנאצים באים בשבילנו, אבל סירבנו להאמין", נזכרת סבתי וממשיכה, "שיחקתי עם החברות שלי בחוץ, כמו כל הילדים בגילנו, ולפתע ראינו מספר מטוסים של הנאצים טסים מעלינו, הם טסו כל כך נמוך שעד היום אני זוכרת שראיתי את הטייס הנאצי שלבש משקפת ואיך שהוא הסתכל עלינו", היא משחזרת. "ראיתי את הצלב השחור בזנב המטוס ומאוד פחדתי, פחדתי כל כך שמיד רצתי הביתה להורים. מיד כשהגעתי הביתה התחלנו לשמוע קולות של הדי פיצוץ מההפגזות של הנאצים, רעדתי מרוב פחד. כשההורים שלי ראו אותי ככה הם קיבלו החלטה שאני, אחי, ואמי נתפנה ביחד עם דודה שלי מערבה ואבי יצטרף אלינו בהמשך. למחרת בבוקר נפרדתי מאבי וסבתי, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם".

טרם פלישת הכוחות הנאצים לברית המועצות חיו באזור כחמישה וחצי מיליון יהודים, רבים מהם היו מרוכזים באוקראינה, בבלארוס ובמדינות הבלטיות. בעקבות פלישתם של הכוחות הנאצים לברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה החל השלטון הסובייטי במבצעי פינוי יהודים מאזורי הגבול תוך כדי השתקת המידע על רצח היהודים בידי הנאצים ובטענה שהנאצים אוספים קומוניסטים, ולא יהודים, ורוצחים אותם בבורות ירי. עם כיבוש השטחים בידי הנאצים, תוך שימוש בפרופגנדות כנגד היהודים ובשלטי תעמולה, חלק נרחב מהמקומיים – האוקראינים, הבלארוסים, הרומנים והטטרים – סייעו לכוחות הנאצים בהסגרת היהודים ואף החלו בפרעות כנגדם שהתבטאו בפגיעה, באונס וברצח יהודים. היהודים רוכזו על ידי פלוגות האס-אס בריכוזים זמניים, פרטיהם נרשמו וכעבור כמה ימים הועברו ליערות ולשטחים מסביב והוצאו להורג בבורות ירי. בין הגדולים והמוכרים שבהם הוא באבי-יאר, שבו נרצחו ונטמנו כמאה וחמישים אלף איש, מחציתם היו יהודים. לעתים נעשה שימוש בגז במשאיות ואף בכליאה ובחנק של יהודים במכרות נטושים. חלק מיהודי ברית המועצות שחיו באזור הגבול הפולני הועברו למחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, ובהם הרוב המוחלט מצא את מותו.

"כשהיינו אני, אימא ואחי אברהם ביחד עם דודה שלי באזור רוסיה, חיכינו שאבא ודוד שלי יוסף יבואו ויצטרפו אלינו. כעבור מספר ימים הגיע דוד יוסף ואמר לנו שהוא הצליח לברוח ברכבת האחרונה שיצאה אך אבא, סבתא נוימה ודודה שלי חיי-שרה נשארו שם ולא הצליחו לעזוב", היא מספרת. "קיבלנו את הידיעה מאוד קשה, ואני בהתחלה לא הבנתי מה זאת אומרת שאבא לא יבוא, חשבתי שאולי הוא יבוא כשהוא יוכל, אך לצערי זה לא קרה", אומרת סבתא עם עצבות בעיניה. "כשהבנו שאין טעם לחכות, נסענו לקרובי משפחה בבליסיה בגאורגיה. בגאורגיה אמי ואחי חיפשו עבודה על מנת שנוכל לקנות לעצמנו מזון מינימאלי, אך נתקלנו שם באנטישמיות רבה. לא הסכימו לקבל את אמי ואחי לעבודה בגלל שהם יהודים, אף מקום באזור לא הסכים לקבל יהודים לעבודה, ולכן בלית ברירה עברנו לאזור ליד טשקנט באוזבקיסטן, שם חיה קרובת משפחה של אימא ואתה היינו עד סוף המלחמה. במהלך שהותנו שם אחי אברהם שהיה כבר בן שמונה-עשרה גויס לצבא ונשלח לחזית, וכך נשארנו רק אימא ואני".

בשנת 1944, לאחר שהצבא האדום החל להסיג את הכוחות של הנאצים משטח ברית המועצות, חזרו סבתי ואמה הביתה. "שום דבר ממה שהכרנו לא נשאר אותו הדבר, אך לא הייתה ברירה והיינו חייבות להמשיך הלאה. אחי חזר מהצבא והיה ממשחררי הונגריה. פגשתי את בעלי נתן, סבא שלך, לאחר המלחמה. גם הוא היה חייל, ממשחררי ורשה ופראג, בתור חייל יהודי הוא לא דיבר על הדברים שהוא ראה שם, אך אני יכולה לתאר שזה לא היה מחזה נעים". ארבע שנים לאחר מכן, כידוע לכולנו, הוקמה מדינת ישראל. "לאחר המלחמה התחלנו לשמוע על כך שקמה המדינה, הייתה התרגשות ושמחה מהולה בעצב מההרס שהמלחמה הותירה אחריה. לא עלתה לנו לראש המחשבה לעלות, וגם לא הייתה אפשרות לעזוב ולא משאבים כספיים", מספרת סבתא. "סבא שלך הביא מהצבא מקלט רדיו, אז לראשונה התחלנו לשמוע על ישראל. אימא של סבא שלך, סוניה, הייתה מאוד אדוקה בדת וידעה עברית טוב מאוד, והיא תרגמה לנו את מה שאמרו בעברית וביידיש עם דמעות בעיניה. היינו צריכים להיות מאוד בשקט שלא ישמעו, כי היה אסור לשמוע רדיו מישראל. היו עוצרים אותנו אם היו יודעים, אבל לא ויתרנו, הקשבנו והתרגשנו לשמוע על ישראל".

מה את מרגישה היום, אחרי שעברת את השואה וכשאת חיה במדינת היהודים?

"אני אגיד לך ככה, אני מדליקה נרות בכל שבת ומבקשת מאלוהים רק דבר אחד: שישמור עלינו ועל המדינה היקרה שלנו. שיעזבו אותנו בשקט ונחיה בשלום", אומרת סבתא בחיוך ומוסיפה, "אני מאושרת שאני חיה פה, שהילדים שלי הקימו פה בית ומשפחה, ולא כמו שהיה לנו שם, שהיינו צריכים להתבייש בשם המשפחה או בחזות שלנו". דמעה של אושר זולגת לסבתא בזמן שהיא אומרת זאת בהתרגשות. "אני גאה שהנכדים שלי, אתה, אחיך ובת דודה שלך שירתם בצבא שהסמל שלו הוא מגן דוד, שבא לשמור עלינו שלא יעזו לגעת בנו כמו שעשו הנאצים... לא עוד. ואף יותר מזה, שאני יודעת שהנינים שלי יודעים עברית ולעולם לא ידעו שנאת יהודים מהי".

כל מה שנשאר לנו מאותה תקופה ארורה אלו דפי השמות, התמונות וצלילי הכינור היהודי הישן. מדי שנה מאות ניצולים הולכים לעולמם ומתאחדים עם יקיריהם שאותם איבדו. לנו נשאר לדאוג לשמור על שלהבת הזיכרון שהשאירו, לטפחה ולהעבירה לדורות הבאים כדי לשמר את השיעור החשוב ביותר שלימדו אותנו – אין לנו ארץ אחרת.

כתבה זאת מוקדשת לששת מיליוני היהודים שנספו בשואה על ידי הנאצים ועוזריהם.

נגישות