צופן בן גוריון
מאת: ליעד וכניש

אבודים בחשיכה / סיפור בהמשכים

"כוס-אמק, טוב?", קולה של גאיה השותפה שלי חצה את קירות המטבח והגיע עד למקום מושבי על הספה הרעועה בסלון. צפיתי בפרק של משחקי הכס וניסיתי להתעלם, אך צעקה חיננית נוספת שלה גרמה לי לעצור. "גאיה, אם לא קרה משהו רציני זה הסוף שלך", צעקתי לעברה. כעבור שבע שניות של שקט גאיה יצאה מן המטבח, ואני נשבע, בעיניה ראיתי שד. בידה הימנית היא החזיקה קופסת אוכל אטומה, בידה השמאלית אחזה בסכין ומזלג ומפיה יצאו המילים הבאות: "המיקרוגל שלנו התקלקל, אני הולכת לחמם את האוכל בבניין 72". הייתי בהלם. לרגע תהיתי אם חלמתי או שזה באמת קרה, צבא המתים הקים את הדרקון לתחייה ועכשיו יש להם דרקון משלהם, וואו.
"אמרת משהו?", שאלתי את גאיה שעמדה ובהתה בי כמו ממתינה לתשובה. היא חזרה על דבריה ועיניה ברקו. "גאיה, השעה היא פאקינג אחת בלילה, את נורמאלית?", ניסיתי להכניס בה קצת היגיון אך ללא הועיל. "אם אני לא חוזרת, תמסור לאימא שלך שאני מצטערת על הקופסה", אמרה רגע לפני שנטשה את הדירה ושעטה במדרגות מבלי להביט לאחור.
קמתי מהר מהספה ורצתי למטבח. היא לקחה את קופסת האוכל היוקרתית שלי. הבטחתי לאימא שלי שאשמור על הקופסה הזו כעל בבת עיני וגאיה יודעת את זה טוב מאוד. לצערי לא נותרו לי הרבה ברירות – שמתי כפכפיי והרמתי פעמיי אל עבר בניין 72. להפתעתי הלא רבה גאיה המתינה לי מעבר לבלוק. "ידעתי שלא תיתן לי ללכת לבד באחת בלילה", אמרה וצחקה בערמומיות. "אל תהיי כל כך מרוצה מעצמך", השבתי בקרירות, אך גאיה שמרה על המבט הגאה והמתחכם כל הדרך עד לשער רגר.
"מעולם לא הייתי באוניברסיטה בשעות האלה", אמרתי לה.
"גם אני לא", אמרה, "לפחות לא מאז ששמעתי על הסטודנט ההוא". שאלתי על מה היא מדברת. "נו, הסטודנט ההוא שהלך באמצע הלילה לאוניברסיטה כדי ללמוד למבחן ומאז נעלמו עקבותיו. בטוח שמעת עליו". הנדתי בראשי לשלילה. "השמועה אומרת שתקופת המבחנים חרפנה אותו ושמאז אותו לילה הוא מסתתר בבניין 72 ומתכנן להשתלט על העולם". היא התאמצה לשמור על הבעה רצינית אף שידעה שאני לא הולך להאמין לשטויות האלה.
"תחממי כבר את האוכל ונעוף מפה", אמרתי בחוסר סבלנות כשעמדנו בכניסה לבניין 72.
"אחריך", גאיה סימנה לי להיכנס ראשון, "או שמא אתה מפחד?", התגרתה בי.
שאלתי ממה יש לי לפחד ונכנסתי לבניין. הבניין היה שומם והאורות היו כבויים. נלחמתי באינסטינקט האבולוציוני שסימן לי לברוח והוריתי לרגליי להמשיך להתקדם. עיניי שוטטו הלוך ושוב בניסיון להתרגל לחשיכה. לפתע קלטתי ששקט פה מדי. "גאיה?", קראתי, אך לא קיבלתי מענה. ניסיתי שוב אך כל מה ששמעתי היה את קולי החרד. פתאום ראיתי אור שהבליח מבעד לחשיכה. הוא היה עמום תחילה והתחזק לסירוגין עד שהפך לאור עצום שעטף את הקומה כולה אך משום מה לא סנוור אותי. בהיתי בו בסקרנות. מתוכו הופיעה דמות מרוחקת שהתקדמה לעברי בצעדים קטנים. כיווצתי את עיניי בניסיון לזהות את הדמות. לפתע היא השמיעה קול. קול רך ומלטף. קול שהשתיק את פעימות לבי. "אימא?", הופתעתי.

נגישות