צופן בן גוריון
מאת: ליעד וכניש

פאק. בהיתי בגופתה של אופיר מושלכת אל עדר החתולים ולא ידעתי למה להגיב קודם. מצד אחד, גאיה בחיים. גאיה לא מתה. וואו. מצד שני, היא מפקדת על צבא של חתולים, מנהלת אִתם שיחות, והיא רצחה הרגע את השותפה החדשה שלי כאילו הייתה נמלה בחורשת טל. מצד שלישי, מה אני עומד כאן וסופר צדדים, אופיר הרגע נרצחה לנגד עיניי, ככל הנראה אני הבא בתור, אני חייב לברוח מכאן. הרמתי את רגליי במטרה לפתוח במנוסה מבלי להסתכל לאחור, אך גאיה צעקה איזה משהו בחתולית והחתולים נערמו לכדי חומה אחת גדולה וחסמו את דרכי. "אה, חשבת שאתן לך ללכת? מתוק", גאיה אמרה, הפעם בעברית. "אבל אל תדאג, סופך לא יהיה מר כמו של העלובה הזאת, אתה יקר לי". שאלתי את עצמי אם גאיה מתכוונת לומר פה שהיא תחוס על חיי, או שהיא פשוט לא תחנוק אותי למוות ותשליך את גופתי לחתולים. סוגיה חשובה בהחלט.

"בוא אחריי", גאיה פילסה לה שביל לעבר המדרגות. "מאז שהגעתי לכאן ועד היום רצו שמועות רבות כל כך על בניין 72. אין לך מושג בכלל כמה. טוב נו, אני פה זה כמעט ששת-אלפים שנה, איך הזמן טס...", גאיה החלה לספר, ואני לא הייתי בטוח ששמעתי נכון. "רוב השמועות בדויות ואף מגוחכות, אך דבר אחד נכון: בניין 72 הוא נצחי. הוא קיים עוד לפני בריאתו של העולם ויישאר גם אחריו. למעשה, בניין 72 הוא חדר הבקרה של העולם. שוק, אה?". כל מה שעבר לי בראש זה וואט דה פאק שמעתי עכשיו והאם השתגעתי. לא הצלחתי להוציא מילה מפי. עלינו במדרגות לקומה חמש וחצי ואז נעצרנו. "כאן התגלמתי לראשונה", גאיה הצביעה על חצי הקומה והחלה לספר, "הייתי בודדה. ההתגלמות היחידה במרחב האינסופי. כעבור עשרים שנה, לכבוד יום ההתגלמות שלי, החלטתי לפנק את עצמי במתנה. במשך שישה ימים ולילות לא עצמתי עין, ובסופם יצירת המופת שלי הושלמה, בראתי עולם".

גופי החל להיות כבד עליי. "גאיה, די, אני לא מצליח להבין מה קורה פה, תני לי ללכת", ירדתי על ברכיי והתחננתי, אך היא סימנה לי לקום והמשיכה לספר. "בשנים הראשונות היה לי כיף ונהניתי מכל רגע. טיפחתי את העולם הזה והענקתי לו את כל כולי, עד שבשלב מסוים הרגשתי שאני חייבת חופשה קצרה. אז לקחתי לי. כעבור אלפיים שנה, כשחזרתי מן החופשה, חשכו עיניי. העולם שבניתי פשוט יצא מכלל שליטה. בני האדם הרסו את העולם היפה שבניתי. החלטתי שהדבר הכי טוב יהיה להשמיד אותו, אבל בכל פעם שניסיתי לעשות את זה משהו עצר אותי. פחדתי לחזור להיות שוב לבד. אז לבשתי דמות אדם וירדתי לעולם, ומצאתי אותך. ומאז אני כבר לא לבד. אנחנו נשמיד את העולם...", גאיה החלה לומר, ואני התפרצתי לדבריה לפני שסיימה: "למה שאעזור לך אם אמות בכל מקרה?", שאלתי. "עוד לא הבנת, אה? אתה לא תמות. לא עכשיו ולא אף פעם. אנחנו נשמיד את העולם, ואז נבנה אותו מחדש, ביחד".

נגישות