צופן בן גוריון
מאת: ליעד וכניש

פרק ה'

לפתע שמעתי קול חזק ומוכר של חריקה על מתכת. זה בטוח שום דבר, חשבתי לעצמי והתכוונתי ללכת. אבל אז זה תקף אותי. אני יודע מאיפה אני מכיר את הקול הזה. שמעתי אותו גם בפעם האחרונה שהייתי פה, עם גאיה. לפתע קול החריקה על המתכת הפך ליללות זועמות ומלאות שנאה. בן-רגע אלפי חתולים חדורי מטרה חלפו על פניי והתעלמו מנוכחותי. עקבתי אחריהם עד שהבחנתי בדמות אדם שסביבה התגודדו. לא הצלחתי לזהות את פניו של האדם, כיוון שפחדתי להתקרב מדי. נשארתי לעמוד מאחורי הקיר והצצתי לעבר המתרחש. הדמות בחשיכה הניפה את ידה באוויר ויללות החתולים פסקו בתיאום מושלם. דממת אלחוט. צבטתי את עצמי פעמיים כדי לבדוק האם אני חולם או שמא השתגעתי. לפתע דמות האדם פתחה את פיה והחלה ליילל כמו חתול. "מיאו מיאו מיאו", צעקה דמות האדם בכריזמטיות משלהבת. "מיאו", ענה קהל החתולים פה אחד. וכך זה נמשך כעשר דקות, עד שדמות האדם הרימה את כף רגלה והחלה לצעוד. החתולים הסתדרו אחריה בשני טורים במהירות שלא הייתה מביישת את הצבא האדום והתחקו אחר צעדיה.

דמות האדם הובילה את צבא החתולים לצד הרחוק ממני, כך שהרגשתי בטוח מספיק לצאת מהמחבוא ולעקוב אחריהם. כל הדרך המשכתי לצבוט חלקים בגופי והתפללתי שאתעורר כבר מהחלום המוזר הזה, אך הכאב היה אמתי יותר מתמיד. ללא שום אזהרה מוקדמת הדמות נעצרה וצבא החתולים עמד מולה דום. הסתובבתי במהירות ורצתי למקום מסתור כדי שלא אתפס. "בווו" הפתיע אותי קול מאחוריי. "מה אתה עושה פה בכלל?", זאת הייתה אופיר. "מה אני עושה פה? מה את עושה פה?", שכחתי לרגע שבכלל יצאתי מהדירה כדי לעקוב אחריה. "קלטת את אשת החתולים המוזרה הזאת?", שאלה אופיר והחלה לספר כל מה שעבר עליה מאז שנכנסה לבניין 72 לפני כשעה. "מזל שאתה פה, אחרת אף אחד לא היה מאמין לי שזה אמתי, אפילו אני כבר לא הייתי בטוחה".

פתאום נפל לי האסימון. "רגע, את אמרת 'אשת החתולים', איך את יודעת שזו בחורה?", שאלתי, ואז היא אמרה שהיא ראתה אותה מקרוב. "היא בכלל לא בהכרה, אתה יכול לעמוד מולה והיא לא תבחין בך. בוא, תראה בעצמך", אופיר תפסה את ידי וניסתה למשוך אותי אחריה. לקחתי את ידי חזרה ולחשתי לה שהיא משוגעת. "רק לפני חודש השותפה הקודמת שלי נעלמה כאן, בואי פשוט נברח", ניסיתי להכניס בה היגיון, אך היא הייתה בשלה. נותרתי לעמוד מאחורי הקיר בזמן שאופיר פילסה את דרכה באלגנטיות בין החתולים, שלא התייחסו לנוכחותה. היא הגיעה עד לאשת החתולים ועמדה מולה. כלום. אשת החתולים לא הנידה עפעף. "רואה? בוא כבר", אופיר צעקה, ואני השתכנעתי. התחלתי להתקדם באיטיות לכיוונם. כשעברתי ביניהם הרגשתי כאילו החתולים נהיו עצבניים מנוכחותי. זה בטח בראש שלי, חשבתי לעצמי. לפתע אשת החתולים שלחה שתי ידיים לעברה של אופיר וסגרה אותן על גרונה. רצתי לשם הכי מהר שיכולתי אך מאות החתולים שהיו שם חסמו את דרכי ומנעו ממני להציל את אופיר, וגופתה נזרקה על הרצפה. "זה הכי טוב שמצאת כדי להחליף אותי?", אשת החתולים שאלה וצחקה. זו הייתה גאיה.

נגישות