צופן בן גוריון
מאת: ליעד וכניש

פרק ד

שלוש לפנות בוקר. צליל בלתי נסבל מגיח מחדרה של אופיר ומפריע את שנתי. זה השעון המעורר שלה. בכל בוקר אני מתעורר מהצליל הארור הזה שחוזר על עצמו שבע פעמים בעשרים ושמונה דקות בתדירות קבועה. מה לעזאזל הבעיה שלה לקום בבוקר כמו כל אדם רגיל? לא מבין את זה. הפעם הצליל הזה לא חזר על עצמו שוב. עשר דקות לאחר מכן שמעתי את דלת הדירה נטרקת. כאילו לא מספיק שהשעון המעורר המטומטם שלה גרם לי להתעורר בשלוש לפנות בוקר, עכשיו אני גם אמור לעצום עיניים ולחזור לישון מבלי להתעסק בשאלה מה יש לקרצייה הזו לחפש בחוץ בשעות אפלות כאלה? אין סיכוי. התעטפתי במעיל האפור, שכל מהותו היא לעשות באופן יומיומי את דרכו מהכיסא הקר לגופי החם וחזרה, ויצאתי בעקבותיה.

זה חודשים שלא הייתי בחוץ בשעות האלה, מאז המקרה עם גאיה. זה לא שאני מפחד או משהו, פשוט עדיין מוזר לי להיות בחברת אנשים ולהתנהג כרגיל, כאילו לא התעוררתי מתרדמת לפני כמה חודשים והתבשרתי שהשותפה והחברה הכי טובה שלי נמצאה מתה בבניין 72. בדרך לשם נזכרתי שאמי סיפרה לי שאחד השומרים של האוניברסיטה מצא אותי יושב ישיבה מזרחית על רצפת הבניין בתוך מעגל של שלושה-עשר חתולים. פאק, רק המחשבה על זה מעבירה בי צמרמורת. ולחשוב שאחרי דבר כזה עוד מצפים ממני ללכת לברקה רביעי כאילו כלום. אופיר גם בטוחה שאני איזה מוזר. אילו היא רק הייתה יודעת מה עברתי, חשבתי לעצמי, ופתאום נזכרתי שבכלל יצאתי מהדירה כדי לעקוב אחריה, ומבלי לשים לב הגעתי לאחד השערים של האוניברסיטה. הזוי. אני כל כך רגיל לעשות את הדרך הזו שאני כבר סוג של מתוכנת אליה.

טוב, אני כבר פה, אמרתי משום מה בקול רם ונכנסתי לאוניברסיטה. המאבטח העייף בכניסה לא שאל מה יש לי לחפש באוניברסיטה בשעות כאלה ונתן לי להיכנס בקלילות. זו לא תקופת מבחנים ומכאן שהכול סביבי שומם. אין נפש חיה באוניברסיטה, חוץ מכמה מאבטחים וכמה חתולים שמשוטטים להם, מי יודע היכן. המוח שלי נותר על מצב של טייס אוטומטי, ושוב מבלי לשים לב הוא הוביל אותי לבניין 72. שיחקתי אותה עם עצמי מופתע כאילו זאת לא הייתה המטרה האמתית שלשמה יצאתי מהבית. מאז שחזרתי אני רק מחפש תירוץ להגיע לכאן שוב בשעות הלילה, ואופיר סיפקה לי אותו היטב. אפילו כבר לא עניין אותי היכן היא ומה מעשיה מחוץ למיטה בשעות אפלות שכאלה. נכנסתי לבניין. האורות היו דולקים.

שוטטתי בקומה השנייה ונגעתי בכל מה שראיתי כמו מנסה לקבל איזה פלאשבק שיחזיר אותי ללילה ההוא עם גאיה. כלום, סעמק, בסרטים זה תמיד עובד. המשכתי לשוטט. עליתי לקומה שלוש. חלפתי על פני גלידה באר שבע ועליתי לקומה ארבע. שום כלום. המקום שומם יותר משכונה ב' בסופ"ש פאנג'ויה. התחלתי להרגיש קצת עייפות אך החלטתי להמשיך לקומה ארבע וחצי. משהו בחצאי הקומות האלה מעולם לא הסתדר לי. לפתע שמעתי קול חזק ומשום מה מאוד מוכר של חריקה על מתכת. זה בטח שום דבר, חשבתי לעצמי והתכוונתי ללכת. אבל אז זה תקף אותי. אני יודע מאיפה זה.

נגישות