צופן בן גוריון
מאת: ליעד וכניש

פרק ג'

כשנכנסתי לדירה לפני חודשיים, אף אחד לא סיפר לי שאני הולכת לגור עם רובוט קר וחסר יחסי אנוש. זה כמעט שבועיים שאנחנו מטילים את מימנו באותה האסלה, ועדיין מילה אחת לא הצלחתי להוציא ממנו. נשבעת, הרגשתי פחות בודדה כשגרתי לבד. במעמד החתימה על החוזה בעל הדירה אמר: "הבחור שגר פה ייעדר למשך תקופה ארוכה ואולי לא יחזור בכלל", ואני, מרוב שהתלהבתי מזה שהצלחתי למצוא דירה קרובה לאוניברסיטה באמצע שנת הלימודים, לא שאלתי יותר מדי שאלות.

לפני כשבועיים ישבתי בסלון עם פיג'מה וצפיתי במשחקי הכס, כמו בכל ערב רגיל, ואז פתאום, ללא שום התראה מוקדמת, המנעול הסתובב והדלת נפתחה. אף על פי שהייתי קצת בשוק, חייכתי ואמרתי: "נעים מאוד, אני אופיר, השותפה החדשה שלך", והוא פשוט הנהן ונכנס לחדרו. מאז כל מה שהוא עושה זה להסתובב בדירה ולנעוץ בי מבטי איבה, כאילו עשיתי לו משהו. יודעים מה? אין לי בעיה עם זה שהוא לא מדבר. עם זה אני עוד יכולה להסתדר, וגם למבטים כבר התרגלתי. אבל הרעש שהוא עושה בלילות זו כבר צרה צרורה. אני לא מדברת על רעש חיובי שעושים בלילות, הלוואי שהיה מדובר בזה. לפחות כך הייתי יודעת בוודאות שהוא לא רובוט. אני מדברת על הזעקות והאנחות שחוזרות על עצמן בכל לילה ומטרידות את מנוחתי.

בכל לילה אותו הסיפור. הוא מסתגר בחדרו החל מהשעה עשר ואז בשעה אחת זה מתחיל. "גאיה, לא. גאיה, אל תיכנסי לשם. גאיה, היזהרי...". וכמו תקליט שבור הזעקות האלו חוזרות שוב ושוב עד זריחת החמה. לא צריך להיות פסיכיאטר בשביל להבין שלבחור יש בעיות קשות. אני באמת חושבת איך לעזור לו. האמת שגם בדיוק למדנו על זה בפסיכולוגיה. הייתה איזו בחורה בת שלושים שחלמה בכל לילה למשך תקופה שהיא ילדה קטנה שעוברת התעללות. כשהיא בדקה את זה התברר לה שמדובר בזיכרון מודחק שכעת צף בחזרה. מפחיד, נכון? ניסיתי להסביר לו את זה, והוא רק המשיך לצרוח עליי שאפסיק לדחוף את האף שלי למקומות שלא קשורים אליי. אז התחלתי לחקור מהצד וגיליתי דבר שהטריף את דעתי, גאיה הזאת הייתה השותפה הקודמת שלו. מעניין מה קרה לה ולמה היא עזבה כך פתאום באמצע השנה. טוב, נו, עם כזה שותף לא קשה כל כך להבין אותה. אבל בכל זאת, הרגשתי שיש פה משהו גדול יותר. אז המשכתי לחקור. גם כי זה ממש סקרן אותי אבל בעיקר משום שיש לי בדירה כובע שחור כזה של בלשים שתמיד רציתי לחבוש. עד שסופסוף מצאתי תירוץ, לא אוותר עליו כל כך מהר.

באותו הערב התקשרתי לבעל הדירה ואיימתי עליו שאם הוא לא מספר לי מה קרה לשותפה הקודמת אני תובעת אותו על הפרת חוזה בדבר הסתרת מידע חיוני. לא האמנתי שזה יעבוד, כנראה זה הכובע שהסב לי כוחות. הוא סיפר לי שלפני כמה חודשים גאיה נמצאה באוניברסיטה ללא רוח חיים. גאיה מתה, ועכשיו נותר לי לגלות איך זה קרה. כיוונתי את השעון המעורר לשלוש לפנות בוקר והכנתי את הכובע למסע לילי בבניין 72.

נגישות