צופן בן גוריון
מאת: ליעד וכניש

פרק 2

"אימא?", שאלתי בתמיהה, "מה את עושה פה?". הסתכלתי סביבי וקלטתי שאני לא מזהה את המקום שבו אני נמצא. הרגשתי מוזר, מצאתי את עצמי שרוי על מזרן עבה אשר מפריד בין גופי לבין מיטת מתכת רעועה. הרמתי את ידי הכחושה וגיליתי שאני מחובר למכשיר חשמלי אשר משמיע צפצופים מעצבנים שגורמים לכאב חד המאיים לבצוע את ראשי לשני חלקים סימטריים. הקירות היו בצבע לבן בוהק שהכאיב לעיניי והתקרה הייתה נמוכה יחסית לגודל החדר. בקצה הנגדי של החדר עמד שולחן משרדי ישן ולו ציפוי לבן מתקלף ועיטורים של כתמי קפה טריים.

כשאמי שמעה את קולי נעתקה נשימתה לכמה רגעים לפני שהחלה לזעוק בקולי קולות. כעבור פחות מעשר שניות נכנס לחדר אדם מבוגר ולא מוכר, ולו קרקפת חשופה וכרס עגולה המשתפלת מבעד לחלוק לבן. גם הוא היה המום אך נראה מחושב יותר. מבטו הבוחן השרה עליי פחד. ניסיתי להבין בכוחות עצמי את הסיטואציה. התמונה האחרונה שאני מצליח להיזכר בה זו תמונה שבה גאיה ואני יושבים על הספה בסלון וצופים בפרק האחרון של משחקי הכס. איך, לעזאזל, הגעתי לכאן?

האיש עם החלוק והכרס פנה אליי ושאל איך אני מרגיש בזמן שאמי עמדה בצד עם ממחטה ולחי רטובה מדמעות. מבלי להמתין שאענה הוא החל לבדוק את אישוניי ואישר לאמי שמצבי טוב ממה שציפה. אמי פלטה מגרונה את צמד המילים 'ברוך השם', וזה גרם לי להבין כי התרחש דבר נורא. "אימא? איפה אנחנו?", שאלתי וקולי רעד. היא הסתכלה עליי לרגע ומיד העבירה את מבטה לאיש עם החלוק והכרס, וזה הנהן בראשו לאות הסכמה. אמי החזירה את מבטה לעברי ואחזה בידי. היא נראתה נורא. פניה היו נפוחות, שיערה היה סתור כפי שמעולם לא אפשרה לו להיות ועיניה סירבו לחייך. "אימא, מה קרה?" שאלתי בשנית.
"אני כל כך מאושרת שאתה פה", החלה לומר, "פחדתי שלא תחזור להיות אתה שוב. במשך שלושה חודשים לא היית אתה...". ביקשתי להבין למה היא מתכוונת. היא החלה להסביר: "אחד השומרים של האוניברסיטה סיפר שהוא מצא אותך בשעות הבוקר המוקדמות יושב ישיבה מזרחית על רצפת בניין 72 בתוך מעגל של שלושה-עשר חתולים. הוא מספר שעיניך היו פקוחות לרווחה אך זה היה נראה כאילו אינך צופה בדבר", סיפרה. "מאז כל מה שעשית במשך שלושה חודשים היה לשבת על המיטה בכל שעות היממה כשעיניך פקוחות. לפני שלושה ימים עברת למצב שכיבה ולראשונה עצמת את עיניך, דוקטור פומרנץ אמר שזה סימן טוב ואני פחדתי להאמין, גם עכשיו אני פוחדת...". אחיזת כף ידה התחזקה כמו תופסת אותי שלא אלך.

ניסיתי להיזכר במשהו שיעזור לי להבין למה ואיך הכול קרה, אבל אז הסתבר לי שהסיפור לא נגמר כאן. "יש עוד משהו שאתה צריך לדעת...", אמי אמרה בקול חלוש כמו מקווה שלא אשמע את מה שהיא עומדת לבשר. "אתה לא היית לבד באותו הלילה", היא עצרה את דבריה וחשבה איך להמשיך. "גאיה הייתה שם אתך... השומר מצא אותה שוכבת על הרצפה בינך לבין החתולים... כשהוא ניגש אליה הוא הבחין שגאיה מתה".

נגישות