מעבר לקשת
מאת: גיל אליאס

לאחר מצעד הגאווה הראשון שהתקיים בבאר שבע בשנה שעברה הראייה נעשתה ברורה יותר והכול היה על פני השטח – הבגדים, השיער, לשון הדיבור. הכול התערער וחשבתי שהמבטים האלו כלפי עצמי חדרו עמוק אל תוך הבית שבו גדלתי. אחרי אותו לילה רק רציתי למצוא מקום ניטרלי שבו אוכל לדבר על כל המחשבות שמציפות אותי בתוך לופ אינסופי. ואז נזכרתי שיש תאי סטודנטים באוניברסיטה שמתאגדים סביב מכנה משותף, והחלטתי לגשת ל"אחווה הגאה", שגם הייתה חלק מהמצעד. שם נפגשים פעם בשבועיים בימי רביעי בערב לדבר על מה שחסר כל כך בתוך החברה ההטרוסקסואלית, חברה שלפעמים סוגרת את השאלות בתוך הראש, בדיוק כמו שקרה לי עד המצעד.

זה קורה בשניות ספורות, פשוט צריך לקום מהכיסא שעליו אתה יושב ולצאת נגד המוסכמות שאתה רגיל לחיות על פיהן. תהיות קטנות מול המראה בשירותים ומחשבות גדולות מול החברה שמקבעת אותך ושלא נותנת לך לחיות במקום שלך על קשת האהבה. באחד הערבים הצטרפתי למפגש הדו-שבועי והכרתי את המנחים של האחווה, דניאל ויואב. זו הייתה השנה הראשונה שלהם בהדרכת הקבוצה, אבל הם השרו עליי ביטחון שייצב אותי בתוך הרעש שנכנסתי אליו מבחירה. באותו ערב עשרות חברים מכלל הקשת הלהטבפא"קית ישבו במעגל, ויואב ודניאל העבירו פעילות שקשורה לקהילה הגאה. אני לא הבנתי אף לא מושג או מילה אחת. עמדתי שם, מעט כפוף, ובכל זאת הרגשתי איזו סקרנות פנימית ששאלה מתי אצבור די ביטחון עצמי כדי ללכת ולבקש את החיים שאני רוצה לחיות באמת. אני רוצה להיות כמותם, חברים שיושבים במעגל ומערערים באופן בטוח בבסיס הכבד של האדם, בסיס המיניות והמגדר. עם זאת אפילו לא העזתי לדבר בלשון נקבה כשרציתי. לאחר הפעילות כמה מהחברים הציעו לצאת לפאב של הקהילה שנמצא בשכונה ב' בבאר שבע, ומתוך מחשבה אינטואיטיבית וספונטאנית אמרתי כן, אף על פי שאני כלל לא מכיר אותם. מעולם לא הרגשתי משוחרר כל כך.

במהלך הערב בפאב ישבתי עם כמה חבר'ה מהאחווה הגאה ששחזרו את סיפור הקמתה של האחווה, שבתחילה נקראה "התא הגאה". האחווה נפתחה לפני כשנתיים וחצי על ידי יניב גימפל ושחר צוק במטרה לייסד מקום מפגש עבור סטודנטים גאים באוניברסיטה שרצונם הראשוני היה לשבת ולדבר על ההומופוביה שמסביב. בעברה פעלה האחווה גם במרחב התרבותי של באר שבע ויזמה מסיבות גאות בעיר. ככל שהשיח התקדם הרגשתי לרגע כמו אדם שעוזב את הכול ויוצא לטיול מחוץ לגבולות הארץ לחיפוש עצמי, אבל לא הרגשתי את הניתוק מעצמי, אלא דווקא את הקרבה שנוצרה ביני לבין לקיחת הצעד הזה קדימה. כשחזרתי לדירה שאלתי את עצמי: איך פאב באמצע באר שבע יכול לעזור לצבור אומץ ולקום מתוך הארון החברתי הגס שמקבע אותנו? ועל כך אכתוב בטור הבא.

נגישות