מיליון לייקים לא טועים
מאת: ארנון זלמנוב. איורים מאת שחם רובין ואמילי דנזיג.

עד כמה אנחנו ממהרים למקלדת כדי לבייש את מי שהכעיס אותנו? והאם זוהי תופעה חדשה?

"איך אפשר לדעת שהעולם הוא מקום מסריח? יש לנו מעל לעשרת אלפים מיליונרים, ואף אחד מהם לא הפך עדיין לבאטמן". המשפט הזה חקוק לי בזיכרון במשך שנים משתי סיבות: הראשונה, אני חנון נוראי שזוכר כל התייחסות לדמות קומיקס שהוא קרא. והשנייה היא שהאמירה הזו מעלה שאלה מעניינת. למה באמת אף אחד לא מנסה להפוך לבאטמן? התשובה שלי לשאלה הייתה שהעולם שלנו קצת מורכב מדי לאדם אחד שיילחם בכל העוולות הקיימות, ולכן אנחנו מוצאים את תחום ההתמחות שלנו. קחו לדוגמה את תחום השיווק. כולנו מכירים את הרגע הזה שבו אנחנו פותחים את האריזה של המתנה לחג, ובפנים ישנו דגם מוקטן ועלוב של התמונה שגרמה לנו לבחור במוצר הזה מלכתחילה. מה עושים? להתקשר לחברה זו אופציה, אבל היא תגזול מאתנו הרבה זמן ושלוות נפש. למזלנו, בשנים האחרונות מצאנו מפלט הרבה יותר פשוט לתסכול שלנו, האינטרנט.

איך זה נראה באמת?

רבים מאתנו כבר נחשפו לעמוד הפייסבוק "איך זה נראה באמת", שמעלה תמונות הומוריסטיות של מוצרים ליד האריזות שלהם במטרה להצביע על חוסר ההתאמה. העמוד הוקם בשנת 2014 על ידי מאור גופר, שבדיוק סיים רצף של רכישות מאכזבות. "הרעיון של אתר אינטרנט שמצביע על שיווק מטעה קיים כבר הרבה זמן", מספר מאור, "אבל כנראה שהזמינות בפייסבוק קסמה להרבה אנשים". באופן טבעי פרסום שלילי יכול להוביל לתגובה כועסת מצד החברה או המסעדה המדוברת, על כן שאלתי את מאור האם יצא לו אי פעם להוריד פוסט שפורסם. "רק פעם אחת, שבה באמת הרגשתי שמדובר במקרה חד-פעמי. במקרה אחר ג'פניקה איימו עליי בתביעות כדי להוריד תמונה עם הלוגו שלהם ותמונה של מנה לא מוצלחת. זה הפך לסיפור די גדול ואפילו פורסמה כתבה על הנושא ב-YNET (מומלץ בחום לקרוא את  הכתבה, הדיאלוג בין הנציג של ג'פניקה לקוראים בעמוד קורע מצחוק – א.ז). אני לא סתם מעלה תמונות. אני מבסס את ההחלטות שלי על מספר הפניות על מוצר ספציפי, ומתייחס גם לערך המוסף הצרכני". חשוב לציין שהעמוד לא רק מפרסם תמונות שליליות. הוא מקדיש בכל יום חמישי פינה לתמונות מפרגנות למסעדות ולחברות שמציעות מוצרים הדומים לאופן הצגתם בפרסומת. מבחינתי העמוד הזה הוא באטמן, לא מפחד ללכלך את הידיים במאבק למען הציבור, אבל שומר על קור רוח ולא מתפתה לפתרונות הקלים.

הדור של היום

מה הם הפתרונות הקלים, אתם שואלים? טוב, אז מבחינתו של באטמן זה כמובן להרוג את הפושעים, ובכך לחסוך למשלם המיסים הממוצע בגות'האם הרבה כסף על כלא באבטחה גבוהה לכל המשוגעים שמסתובבים בעיר. ובאינטרנט? אמנם טרם הגענו למצב שבו ניתן להרוג אדם בלחיצת עכבר, אבל רצח אופי דורש בסך הכול מקלדת ורטוריקה סבירה. עזבו רצח אופי, נלך אל אחיו הקטן והמסוכן לא פחות. שיימינג. פנינו לדוקטור אבי מרציאנו מהמחלקה לתקשורת, שיעזור לנו להבדיל בין ביקורת לגיטימית לשיימינג. "ביקורת היא עניינית", הוא מסביר, "היא מתייחסת לטיבו של מושא הביקורת (אדם, מוצר, שירות) לרוב כדי לחולל איזשהו שינוי. שיימינג (ביוש), לעומת זאת, אינו ענייני במובן הזה שכל מטרתו היא ביזוי. מהבחינה הזאת, שיימינג הוא בהכרח שלילי ואילו ביקורת היא חיובית במהותה. גם אם היא מציגה את מושא הביקורת באור לא מחמיא, היא חיובית משום שניתן להשתמש בה כדי לשפר ולהשתפר".

אחת התפיסות הרווחות בנוגע לביוש היא שזו מחלה של המאה העשרים ואחת. דוקטור מרציאנו טוען שזהו ממש לא המצב. "תופעת הביוש לא החלה בעידן הרשתות החברתיות, וגם לא בטוח שהיא גדלה. ככלל, חוקרי תקשורת נזהרים מאוד מהטלת אחריות על טכנולוגיות בכלל ועל האינטרנט בפרט, ונראה שזה מה שקורה עם תופעת השיימינג. אנשים ביישו אחרים מאז ומתמיד. אנחנו מכירים את התופעה היטב מבתי הספר, והיא רווחה גם טרם עידן הרשתות החברתיות. לגבי היקף התופעה התשובה מעט מורכבת. מצד אחד, אכן קל יותר לבייש אחרים אונליין מרחוק, בלחיצת כפתור וללא צורך להתמודד עם תגובתו של מושא הביוש. מצד שני, בניגוד לסברה הרווחת דווקא ביוש באמצעות האינטרנט מחייב לקיחת אחריות יותר מאשר ביוש אנשים בעולם האמתי שמחוץ למסכים. בעוד שהביוש בעולם האמתי מסתיים בזמן ובמקום שבהם הוא מתרחש, ביוש אונליין הוא מתועד. כשאני מבייש אדם מסוים בפייסבוק, הדבר נותר חקוק ועשוי לפעול נגדי בהמשך".

ומה אתנו?

אז איפה נמצאת האמת? האם האינטרנט עוזר יותר לביקורת או לשיימינג? את התשובה לשאלות האלו אתם יכולים למצוא בפיד שלכם בפייסבוק. אנחנו חשופים לשני הצדדים של המטבע באופן יומיומי. מצד אחד, פוסטים שקולים ורהוטים שמעלים נקודות חשובות שיש להתייחס אליהן. העמוד "שולפת ציפורניים" לדוגמה מעלה נושאים קשים לעיכול לרבים מהאנשים, ועדיין שומר על רמת תוכן גבוהה. ומצד שני, מתקפות אישיות נגד אנשים או מוסדות, שנובעות מתחושת פגיעה ולא ממקום אובייקטיבי. לא צריך להרחיק לכת כדי למצוא את הפוסטים האלה, מספיק להיכנס לכל קבוצת סטודנטים ולראות שרשורי נאצה נגד מרצים, נגד המזכירות או אולי נגד המארגנים של הרייב בפורים בשנה שעברה.

לפני שאתם רצים לחפש את התגובות שלי באותם שרשורים אני אחסוך לכם זמן, אין לי ספק שתמצאו אותן. כולנו חוטאים בזה, גוף ראשון, רבים. כולנו. זה עדיין לא הופך את המצב לתקין. חשוב להבין את ההבדל שבין פריקת תסכול להשתלחות. כשאנחנו מתלוננים על מישהו או משהו בפני חברים או משפחה, רוב הסיכויים שהצד הפוגע לא יהיה מודע לכך. כשאנחנו מפרסמים את הכאב שלנו בפני כולם באינטרנט, אנחנו מעוררים את הכאב והכעס של עוד אלפי אנשים. נכון, הרבה פעמים יש צורך בעוררות הזאת, ככה מתחילות מהפכות בימינו. אבל בואו לא ניקח את עצמנו יותר מדי ברצינות, בסדר? יש הבדל בין תגובות פרובוקטיביות להעלאת המודעות ליוקר המחיה לבין שרשור של שמונים הודעות נזעמות ותוקפניות על המרצה ה**** שמפילה לנו את הממוצע. הסיבה שמהפכות מתחילות ברשת בימינו היא שהדברים האלו מגיעים ליעד שלהם. אז בפעם הבאה לפני שאנחנו מגיבים או עושים לייק לאיזה פוסט זועם, בואו נעצור לרגע ונחשוב האם היינו אומרים את אותם הדברים בפנים של מושא הכעס שלנו. להיות גיבור זה משהו נהדר, כל עוד הוא לא סתם עוד גיבור מקלדת (הכותב מודע לאירוניה הנוראית הנובעת מכתיבת הכתבה הזו במקלדת). 

נגישות