מחוברים לחיים
מאת: דניאל רימברג

מתי בפעם האחרונה בדקתם את הפיד בפייסבוק? פגשנו את האנשים שבחרו להתנתק ולא לחיות בעולם הווירטואלי, וגילינו שזה לא מפחיד כמו שזה נשמע

הדור שלנו חי ונושם את הרשתות החברתיות, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, טינדר ואחרים. למעשה נוצר מעין עולם מקביל למציאות היומיומית, ובו הכול קורה – סרטונים מצחיקים, מחאתיים, מעוררי השראה. זה המקום להעלות תמונות ולשתף את כולם בחוויות מהטיול בחו"ל, מהמסיבה האחרונה, מהארוחה במסעדה השווה או מהחתונה עם בת/ן הזוג. בנוסף, קיימים ברשתות החברתיות אינספור עמודים בעלי אופנים שונים בתכליתם – פוליטיקה, צחוק, מוזיקה ומסיבות. יתרה מכך, בפייסבוק למשל מפורסמים כל האירועים השווים ביותר וניתן לדעת איפה הם קורים, מתי וכמה הם עולים במרחק של הקלקה. במהלך העשור האחרון הולכת ומתעצמת התחושה שאם אינך ברשתות החברתיות אתה פשוט לא קיים, אינך חלק מהחברה הסובבת אותך, וככל הנראה משהו בחיים החברתיים שלך חסר. האומנם?

"אף פעם לא הייתי חלק מהרשתות החברתיות, זה לא עניין אותי, לא הרגשתי צורך בכך, וככל שעבר הזמן הבנתי שזה משהו שאני פחות רוצה להיות חלק ממנו", מספרת מיכל הרפז, סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית. "יש לי את החברים שלי, את החיים שלי, זה פשוט לא חסר לי ביומיום", היא מוסיפה. מסתבר שכמו מיכל ישנם סטודנטים רבים שמעולם לא היו חלק מהרשתות החברתיות או שבחרו בחירה מודעת להתנתק מהן. כמה מהם עשו זאת מסיבות מעניינות ביותר. על כך משתפת מאיה יורקביץ', סטודנטית להיסטוריה ולאמנות. "היה לי פייסבוק עד לפני שנתיים והחלטתי לסגור אותו כי זה הרגיש לי כמקום גדול מאוד ל-FOMO (Fear of Missing Out, חרדת החמצה. ד.ר). הפייסבוק הוא מקום מאוד משלה, כל הזמן הרגשתי שכולם נהנים ואני לא. בכל שנייה שולחים לך הזמנות לאירועים ואתה עושה 'מגיע' לכל אירוע, אבל בסוף מרגיש שאתה לא עושה כלום. הרגשתי שיש לא מעט דברים שאני עושה מתוך הכרח. אי אפשר באמת לעשות הכול ולהיות בכל אירוע, וכשזה תמיד בפרצוף שלך קשה יותר להתמודד עם זה".

אני מגיב משמע אני קיים

התופעה הזאת שנקראת "הרשת החברתית" מטרידה גם חוקרים אקדמאים. חוקרים מאוניברסיטת מישגן, ארה"ב, מצאו כי ככל שאנשים גולשים יותר ברשתות החברתיות כך הם נוטים יותר לתחושות של עצבות ודיכאון. בנוסף, חוקרים מאוניברסיטת תל אביב גילו כי מי שמשתמש בפייסבוק סובל מהשוואה חברתית ברמה גבוהה שבסופו של דבר מתורגמת לירידה באושר. "זה מכניס עוד רמה של חרדה, של לחץ. ככל שיש יותר לייקים אז אני יותר מקובל. זה מרגיש קצת כמו הילד 'המקובל' של היסודי, רק בעולם הווירטואלי", אומרת מיכל. למען הכנות, מי מאתנו (משתמשי הפייסבוק) לא מוצא את עצמו לעתים קרובות או רחוקות עורך השוואה לשאר חברינו בפייסבוק? תמיד ישנה תחושה שכולם בחו"ל בחופשה שבה נשקף הנוף הכי קסום, בהופעה של הזמר הכי נחשק או במסיבה הכי טובה, וכל פוסט שאנשים מעלים זוכה לעשרות אם לא למאות לייקים ותגובות. ואנחנו? אנחנו תמיד מרגישים שהחיים שלנו בנאליים – ונכון, היה ממש כיף בטיול הגדול, אבל בחיים האמתיים הטיול הכי גדול שיהיה לנו זה מבניין 15 לבניין 90 והמסיבה הכי שווה שנהיה בה תהיה בפורים ברחבה מול הספרייה.

"הפייסבוק הלך למקומות רחוקים מדי. יצא לי לא מעט פעמים לראות אנשים ברחוב, שאני יודעת שיש לי אותם בפייסבוק, אבל אנחנו לא אומרים שלום. זה מוזר ממש, זה לא צריך להיות ככה. הייתי רואה עדכונים של בנות מהצבא, איפה הן נמצאות, מי בני הזוג שלהן, אבל לא דיברתי אתן מאז הטירונות. זה היה מוזר מדי בשבילי", מסבירה רותם מטרני, סטודנטית לקוגניציה, לבלשנות ולמדעי המחשב. "אני מחקתי את הפייסבוק לפני חצי שנה, זה התבשל הרבה זמן. הפייסבוק עשה לי ממש רע, אז לא רציתי להיות חלק מזה יותר. כל הסיפור הזה של להיכנס לפייסבוק ולשוטט לא עשה לי טוב, הייתי יוצאת מזה ריקה", היא ממשיכה. "יש לי המון דברים עקרוניים נגד פייסבוק – מה שמתפרסם, איך שהשיחות מתנהלות, איך שזה מנהל את החברה שלנו. שים לב, אתה יוצא ופשוט רואה שכולם בסמארטפונים, כולם כל הזמן מחוברים לרשתות החברתיות. אני הרגשתי המון שליליות סביב הדבר הזה, ומאז שמחקתי את הפייסבוק ירד ממד של מתח מחיים שלי, זה פשוט לא שם. אני לא צריכה להתעסק בדבר הזה, ויותר כיף לי להתעדכן עם אנשים פנים אל מול פנים", מוסיפה רותם.

הביולוגיה אשמה?

למה אנחנו ממשיכים להיות חלק מהדבר הזה? לפי סימון סינק, סופר ומרצה בריטי, מעורבות ברשתות החברתיות מביאה לשחרור חומר כימי בשם דופמין בגופנו. הדופמין גורם לנו לתחושה נעימה, וכאשר אנו מרגישים עצובים או בודדים אנו נוטים לעתים קרובות לפנות לרשת החברתית. שם אנו מחפשים תגובות אוהדות מאנשים שיפטרו אותנו באותו רגע מתחושת הבדידות. דופמין למעשה הוא אותו כימיקל שגורם לנו להרגיש טוב כאשר אנו מעשנים, שותים או מהמרים, והוא ממכר ביותר. "לא היה לי פייסבוק, אף פעם לא רציתי. אני לא מבזבזת את הזמן שלי על פייסבוק, לא מעניין אותי מי עשה לי לייק או לא עשה לי לייק. זה נותן תחושה של שחרור, כי אני לא צריכה כל הזמן להתעדכן. אין לי את החשק לפתוח את הפלאפון ולהתעדכן, אני יכולה לשים אותו בצד להרבה מאוד זמן ללא לחץ", מספרת עדי מגן, סטודנטית להנדסת תוכנה. הניתוק המודע מוערך ללא ספק, אבל אנחנו חיים בעולם שבו הכול הולך לכיוון הרשתות החברתיות, וכך גם עולם הדייטינג. על כך משתף רועי ניסני, סטודנט לתואר שני בכלכלה. "לא היה לי פייסבוק עשור. הייתי אנטי רשתות חברתיות במשך הרבה מאוד שנים, אני עדיין אנטי, זה מרגיש שטחי. נשברתי כי סיימתי קשר של ארבע שנים והיום הכול ברשתות החברתיות. בטינדר או ב- OKCUPIDקורה שהשיחה זורמת, אבל אם אין לך פייסבוק אז אין המשך, זה נופל. לצערי העולם הולך לכיוון של תקשורת ברשת מאשר פנים אל פנים".

מטרת הכתבה הזאת אינה לשלול את עולם הרשתות החברתיות. יש לו יתרונות עצומים, וגם אני לוקח בו חלק גדול, ועם זאת אולי כדאי להשתמש בו במינון הנכון. החיים מחוץ לרשת הם החיים האמתיים, שם נמצאים האנשים באמת, שם נמצא הרגש. "אני ביומיום עם אנשים, ואנשים צריכים קהילה. יכול להיות שאני מייצרת לעצמי את הקהילות, אבל זה מה שבני האדם צריכים", מסכמת מיכל.

נגישות