מדור ספורט
מאת: דניאל רימברג

מות הסמל

כשהייתי ילד שגדל בתור אוהד ספורט מושבע (וכדורגל בפרט) תמיד הסתכלתי על הספורטאים ועל מה שהם מייצגים בהערצה: המחויבות, הנאמנות, התחרותיות והמצוינות. דמיינתי שכמוהם גם אני יום אחד אייצג את הקבוצה שלי, את הסמל שלי, את האוהדים, ואביא את הקבוצה לפסגת עולם הכדורגל, ואם לא, אז לפחות אתן את כל הלב, הגוף והנשמה בניסיון להגיע לשם.

כאוהד מכבי תל אביב גדלתי על הסמל האגדי של הקבוצה – אבי נימני. נימני גדל בנוער של מכבי תל אביב והיה הכול בשבילי. הוא היה "הסמל", הוא היה מכבי – תחרותי, ווינר. ידעתי לסמוך עליו שהוא תמיד יהיה שם בשביל הקבוצה, בשביל האוהדים, ונשבר לי הלב כשהוא יצא ל"גלות" של שנתיים בבית"ר בעקבות ריב עם המאמן דאז, ניר קלינגר. אך היה לי ברור שהוא יחזור, והוא אכן חזר וגם סיים את הקריירה שלו בקבוצה. לקבוצות אחרות גם היו סמלים – שמעון גרשון בהפועל תל אביב, איציק קורנפיין בבית"ר, אריק בנאדו במכבי חיפה, וגם אותם הערצתי אף על פי שהיו יריבים מרים. משהו בהיותם סמלים של הקבוצות שלהם ייצג עבורי ערך נעלה ששווה יותר מכל שקל – נאמנות בלתי מתפשרת לקבוצה ולאוהדים.

אבל בשנת 1995 נפל דבר בעולם הכדורגל. משהו שאת ההשלכות החמורות ביותר שלו אנחנו רואים עד היום, ואני מדבר על חוק "בוסמן". בשנת 1990 שחקן בלגי בשם ז'אן-מארק בוסמן רצה לעבור מקבוצתו הבלגית לדנקרק הצרפתית. עד אז הוגבלו מספר השחקנים הזרים בקבוצות האירופיות וחופש המעבר בין הקבוצות היה מתאפשר רק ברשות המועדון, והמועדון שלו סרב למעבר. הוא עתר לבית הדין האירופי לצדק וחמש שנים לאחר מכן המעבר אושר. השלכות החוק היו שכל שחקן בעל אזרחות אירופית רשאי לנוע בין המועדונים ללא הגבלה, ולאט-לאט הוסרה הגבלת כמות הזרים, והפרות החוזים (עם תשלום סעיפי שחרור) נעשו לגיטימיות.

מה שהחוק הזה עשה ועדיין עושה בעשרים ושלוש השנים האחרונות הוא לפרק את הקבוצות הקטנות, ה"עניות". קבוצות כמו אייאקס וליברפול שעד אז החזיקו בסגל מוכשר ביותר נאלצו לוותר על עשרות כוכבים שגדלו אצלן לטובת הכסף הגדול של ענקיות היבשת. זאת תופעה שכבר מוכרת לכולם ונראית לנו היום מובנת מאליה, אך היום אנו חיים בעידן שבו חוק "בוסמן" בשילוב הכסף העצום כמו של הקטארים, הסינים ודומיהם מפרקים את מוסד "הסמל" ומעלימים אותו.

עד לא מזמן חיינו בעידן כדורגל שבו יכולנו לצפות בשחקנים שהיו סמלי ענק בקבוצות שלהם: קרלס פויל מברצלונה (גדל במועדון ושיחק שש-עשרה עונות בבוגרים), סטיבן ג'רארד מליברפול (גדל במועדון ושיחק שבע-עשרה עונות בבוגרים), ומי אם לא, פרנצ'סקו טוטי מרומא (גדל במועדון ושיחק בבוגרים עשרים וחמש עונות!). שחקנים אלו ועוד רבים וטובים היוו ועדיין מהווים מודלים לחיקוי עבור שחקנים צעירים ועבור אוהדי כדורגל רבים, אבל בעידן הכסף הגדול הם דור שהולך ונכחד. הערכים שהם שיקפו הולכים ונעלמים, ושחקנים כמו ניימאר מייצגים היום עולם ספורט שבו הכסף הוא המרכז ולא הנאמנות לקבוצה.

לצערי, אחרון הסמלים שככל הנראה נזכה לראות משחק הוא גם גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה – לאו מסי. הוא משחק בברצלונה מגיל ארבע-עשרה ונכון לעכשיו הוא משחק בבוגרים את עונתו הארבע-עשרה, אך נראה כי היום שבו יפרוש ממשחק יהיה גם היום שבו כבר לא נראה יותר סמלים, היום שבו מושג הסמל ימות ויהיה היסטוריה נשכחת בעולם הספורט.

נגישות