מדור ספורט
מאת: דניאל רימברג

משימה לאומית

מי מאתנו לא גדל על אגדת "מקסיקו 1970"? מי מאתנו לא מכיר את יצחק שום, את גיורא שפיגל ואת מוטל'ה שפיגלר? למעשה כל אוהד כדורגל שנולד אחרי 1970 גדל על הסיפור ומאז מפנטז על הזדמנות נוספת לראות את הנבחרת שלנו מעפילה לטורניר גדול.

בקיץ הקרוב ייערך המונדיאל ברוסיה, ושוב, כמו בכל טורניר מאז מונדיאל מקסיקו 1970, הנבחרת שלנו לא תהיה שם. אם פעם בתחילת טורניר מוקדמות היינו מפתחים ציפיות ומתאכזבים כל פעם מחדש, הפעם נראה שכבר הגענו מובסים מראש ללא תקווה, ואני לא חושב שזה קשור לעובדה ששיחקנו באותו בית עם נבחרות מעולות כמו ספרד ואיטליה.

ישנה טענה כי לא ניתן להעפיל לטורניר גדול ממדינה קטנה, אבל קל מאוד לתת את דוגמת אורוגוואי: מדינה שמונה כ-3.3 מיליון תושבים. הנבחרת שלה לא רק העפילה כמעט לכל מונדיאל, היא אף זכתה בו פעמיים ועוד חמש-עשרה פעמים בקופה-אמריקה. אז יש שיאמרו שזאת דוגמה מיוחדת ושלאורוגוואי יש היסטוריה שלאורכה שזור הכדורגל, והם צודקים. לשם כך הייתי רוצה לדבר על איסלנד אשר מונה כשלוש-מאות חמישים אלף אזרחים, כארבעה אחוזים מכמות האוכלוסייה של מדינתנו. איסלנד העפילה לראשונה לטורניר גדול (אליפות אירופה) בשנת 2016 ואף הגיעה לרבע הגמר. בנוסף היא המשיכה ברצף ההצלחות, והעפילה גם למונדיאל הקרוב.

אז מה יש לאיסלנדים שלנו אין? פרט לתהליך עומק שנעשה בכדורגל האיסלנדי, הכולל השקעה גבוהה במאמנים איכותיים ופיתוח מחלקות נוער, לאיסלנדים יש תשוקה ומחויבות לנבחרת, דבר שהשחקנים שלנו איבדו לפני זמן רב. יש איזושהי אשליה מחשבתית שהדורות הקודמים היו מוכשרים יותר. הדור של שפיגלר ושפיגל, הדור של אוחנה ורוזנטל, וכמובן, "דור הזהב" של רביבו, ברקוביץ', נימני, בנין, בניון (הצעיר) ואחרים. הדורות הקודמים לא היו טובים יותר משחקני הנבחרת הנוכחיים. מה שהבדיל אותם מהנבחרת הנוכחית זה המחויבות, התשוקה ותחושת הגאווה שהם חשו כלפי הנבחרת.

כאשר ערן זהבי, קפטן הנבחרת לשעבר, זרק את סרט הקפטן על הדשא במשחק מול מקדוניה בספטמבר האחרון וירד במחאה מהמגרש, משהו בי נשבר. ולא, זה לא מאהבה אליו ולא מתחושת רחמים על אחד החלוצים הגדולים שהיו לנו בישראל, והוא כזה, אלא כי הרגשתי ששחקני הנבחרת לא מבינים את גודל המעמד, שהם מזלזלים באוהדים. השחקן הישראלי מעולם לא היה ולעולם לא יהיה השחקן הכי טכני או הכי מהיר, אבל בשבילי, בהיותי אוהד של הנבחרת, הנבחרת הישראלית היא הנבחרת שלא מוותרת אף על פי שכל הקלפים נגדה, ממש כמונו. הנבחרת נראית רע לא רק בגלל חוסר מקצועיות אלא מכיוון שהיא לא נלחמת, היא כבר לא "ישראל – מלחמה!". כל נבחרת קטנה צריכה לאמץ לעצמה תרבות ספורט שתאפיין אותה, שתסייע לה להגיע להישגים, וכך גם הנבחרת שלנו. השחקנים שלנו בטוחים שהם חלק מנבחרת "כוכבים" ויש להם דרישות. מה שהם צריכים להבין זה שאנחנו דורשים מהם לתת את כל הלב, הגוף והנשמה על המגרש, הם מייצגים מדינה!

כל עוד אני אראה את השחקנים נקרעים על המגרש, אני לא אכעס עליהם אם הם יפסידו, אני אעמוד ואמחא להם כפיים, כי למרות הנחיתות המקצועית הם ייתנו את הכול, בשבילי, בשבילם, בשביל כולנו, וזאת הנבחרת שאני רוצה לראות.

נגישות