להרגיש בבית
מאת: אורית ערן

סטודנטיות וסטודנטים דוברי אמהרית, רוסית וערבית רוצים להרגיש בבית באוניברסיטה. מה הם רוצים לשפר, ואיך הם עושים את זה?

בעשרים וארבעה במאי נסעה לירושלים מוריה טדלה, סטודנטית באוניברסיטת חיפה, כדי להשתתף בטקס לזכר יהודי אתיופיה שנספו במסע לארץ. באותו התאריך צוין גם יום השפה הערבית, ומדלין סלים, סטודנטית לגיאולוגיה באוניברסיטה ומורה בפרויקט "מדברים ערבית", הלכה עם הסטודנטים שהיא מלמדת בפרויקט להרצאות ולסדנאות שניתנו לכבוד אותו היום. שבועיים לפני כן השתתף אהרון בנדרסקי, סטונדט באוניברסיטה העברית, בצעדת יום הניצחון על גרמניה הנאצית, שנערכה בירושלים. באוניברסיטאות לומדים סטודנטים שרוצים שהתרבות שלהם תהיה רצויה ונוכחת במרחב הישראלי. האם הסטודנטים הערבים מרגישים שהשפה הערבית מקבלת את המקום הראוי? כיצד הוקם תא יוצאי ברית המועצות באוניברסיטה העברית, ולמה עומד להיפתח קורס אמהרית באוניברסיטת חיפה?

תפריט גם בערבית

"כשאני נכנסת לאוניברסיטה", מספרת מדלין, "ואני רואה את כל השילוט גם בעברית וגם באנגלית ולא רואה כמעט אף שלט בערבית, זה נותן לי את ההמחשה שאני פה זרה, שאני צריכה לחשוב בשפה השנייה או בשפה השלישית שלי איך להתחבר עם האנשים מולי". מדלין אומרת שדיברה עם עוד סטודנטים ערבים וכמוה הם מרגישים שצריך להוסיף את השפה הערבית בכל פינה שאפשר: בספרייה, בבניינים, בתפריטי המסעדות. היא מציינת בסיפוק שבמחלקה לעבודה סוציאלית נוסף לאחרונה שילוט בערבית. פרופסור ריאד אגבריה מהמחלקה לרוקחות ויועץ הרקטור לענייני סטודנטים ערבים בשנים 2012–2016 מדגיש אף הוא את החשיבות החברתית והפסיכולוגית של שילוט בשפה הערבית באוניברסיטה: "שפה היא לא עוד איזה כלי טכני שאנחנו משתמשים בו כדי להשיג מידע ולתקשר עם אנשים... הערבית היא חלק מהמהות שלי, מהזהות שלי, מההיסטוריה שלי, מההווה שלי, מהעתיד שלי, מהשייכות הקולקטיבית שלי לעם הערבי... כשאני יושב במשרד, בכיתה, באוניברסיטה, ואני רואה את השפה שלי ושומע את הצליל שלה, זה משרה עליי רוגע, מאפשר לי לחשוב ונותן לי יותר ביטחון". פרופ' אגבריה עצמו דאג ששלט חדרו ייכתב בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית, ואף הוביל בסוף שנות התשעים את הוספת השילוט בערבית בסורוקה.

עניין אחר שציינו פרופ' אגבריה, מדליין וסטודנטים אחרים הוא נוכחות מועטה של התרבות הערבית. רוּבּה, סטודנטית להנדסה ביו-רפואית, מספרת, "הייתי בהופעה של דלאל אבו אמני בבית הסטודנט, אבל זה האירוע היחיד שראיתי לערבים. זה היה ממש כיפי ואם יהיו עוד דברים זה יהיה טוב...". אז איך מבלים בזמן הפנוי? מתברר שיש שתי קבוצות פייסבוק פעילות, אחת של מעונות ד' ואחת של מעונות ג', ובהן אפשר לשאול שאלות, לקבל עצות וגם להציע לצאת לאכול או לשחק כדורגל. אחת היזמוׁת המועילות שיצאו משם היא הסעה מאורגנת הלוך וחזור לאחד הסוּפרים הגדולים באזור, ובימים האחרונים מופיעות יזמוׁת לחגוג ביחד את הרמאדאן, מספרת מדלין. היא וחברות שלה אוהבות לראות סרטים בנגטיב או בדירה וללכת לפארקים. וָאלה, סטודנטית לכלכלה ולסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מספרת שבזמנה החופשי היא הולכת להרצאות בנושאים שמעניינים אותה כמו אמנות, סוציולוגיה, תרבות ושפות, ומרחיקה עד רהט פעמיים בשבוע(!) כדי להתאמן במכון כושר ללא נוכחות גברים. היא הייתה שמחה אם היה כזה גם בבאר-שבע ומספרת שיש לכך ביקוש גם בקרב נשים יהודיות. גם לפרופ' אגבריה היו הצעות לשיפור המצב: לפתוח מסעדה ערבית באוניברסיטה, להקים באוניברסיטה ועד ייצוגי לסטודנטים הערבים ולחייב בלימודי ערבית כל סטודנט שלומד באוניברסיטה, כמו שמחייבים לימודי אנגלית.

מברית המועצות לקמפוס

אהרון בנדרסקי, ראש תא יוצאי ברית המועצות באוניברסיטה העברית, מספר שהוא וחברים נוספים התלבטו המון זמן אם יש סיבה להקים מסגרת כזו, ואז עלתה הפרסומת לקופת חולים מכבי, שבה אדיר מילר מסתלבט על פנסיונרית דוברת רוסית, ושמה קץ להתלבטויות. "כל מי שראה בזה את ההורים שלו, את הסבים ואת הסבתות שלו, זה לא נראה לו מצחיק בכלל... אחרי הפרסומת הבנו שהדבר הזה נחוץ גם אחרי שאנחנו פה עשרים וחמש שנה". הם הקימו את התא והחליטו שהמטרה שלו תהיה להנגיש את התרבות של יוצאי ברית המועצות ולספק עליה מידע. הנושא הראשון שבחרו לעורר אליו מודעות היה יום הניצחון על גרמניה הנאצית שחל בתשעה במאי. הוצב בקמפוס דוכן וחברי התא סיפרו לסטודנטים מתעניינים על הקרבות, על המדליות ועל חשיבות היום וגם שיתפו בסיפורים של קרובי משפחה. בהמשך התחילו להקרין סרטים סובייטיים קלאסיים מלווים בתרגום בפאב בירושלים, וכמובן, ציינו את הנובי גוד בקמפוס: הקימו דוכן צבעוני, הסבירו על החג וחילקו חוברת מתכונים.

אהרון רואה בהקמת התא חלק מהדיאלוג שמנהל הדור שלו, דור הילדים, עם החברה הישראלית. "הדור שלי, הדור של הילדים, מאוד ניסינו להיטמע בתרבות הישראלית אז באיזשהו מקום התרגלנו לזה שהתרבות שלנו לא נוכחת, כי איכשהו שידרו לנו שזו לא התרבות שצריכה להיות לנו, שאנחנו צריכים להיטמע ולהיות ישראלים, אותו סוג של כור ההיתוך של פעם. ההבנה שהתרבות שלנו צריכה להיות נוכחת מגיעה הרבה אחרי, כשאנחנו יותר מבוגרים, כשאנחנו נפתחים לעוד תרבויות ואנחנו מבינים שגם לתרבות שלנו צריך להיות מקום וראוי להציג אותה לאנשים אחרים".

על פתיחת קורס אמהרית ועל הפרויקט במסעדת "צְלל"

מוריה טדלה לומדת לתואר שני באוניברסיטת חיפה ועובדת ברשות מקרקעי ישראל בקריית הממשלה בעיר. היא התחילה לעבוד במקום לפני שנה וחצי וכבר בהתחלה גילתה שקיימת בעיה. "ברשות מקרקעי ישראל אין קהל מיוצאי אתיופיה, אבל יש את מס הכנסה, המחלקה לסיוע משפטי ומשרד הפנים. יש כל מיני מחלקות ומשרדים. כשאני מתהלכת ביניהם, אני הרבה פעמים נתקלת ביוצאי אתיופיה שצריכים שירות ואין מי שייתן להם שירות בשפה שלהם. אני מוצאת את עצמי מתרגמת להם בשמחה ובכיף, אבל זה לא תפקידי. בעצם ראיתי שיש צורך בנותני שירות שהם דוברי אמהרית". מוריה הבינה שצריך לאפשר לסטודנטים, בעיקר ליוצאי העדה שאינם דוברי אמהרית, ללמוד את השפה. היא פנתה לאוניברסיטת חיפה וביקשה שיפתחו קורס ללימוד אמהרית, אך נענתה בשלילה, בנימוק שלא מתקיים מחקר בתחום ולכן אין צורך בקורס. סירוב האוניברסיטה לא ריפה את ידיה, והיא פתחה פרויקט בהד סטארט וגייסה את הסכום הדרוש. הקורס ייפתח הקיץ לסטודנטים יוצאי אתיופיה, והשאיפה היא שהאוניברסיטה תבין שיש צורך וביקוש ושתפתח לכלל הסטודנטים קורסים שקשורים לקהילה.

בחודש מאי השנה עשתה מוריה עוד צעד חשוב ופתחה בשיתוף סטודנטים נוספים את תא יוצאי אתיופיה. כוונת התא היא לקדם טקס רשמי מטעם האוניברסיטה לזכר הנספים בסודן, לדאוג שחג הסיגד יחגג בה וכמובן לקדם את לימודי התרבות האתיופית ואת קורס האמהרית. את התזה שלה מוריה כותבת על ההשלכות הפסיכולוגיות של המסע לארץ דרך סודן על הדור השני, שהיא עצמה משתייכת אליו (הוריה איבדו ילדים במסע). היא מאמינה שרק מחקר אקדמי ייתן לקהילה את כרטיס הכניסה לחברה הישראלית. "ברגע שיהיה בסיס אמפירי לדברים ומחקרים ושיח ונוציא את זה החוצה לחברה, אז יהיה שינוי. בזה אני מאמינה וזאת העשייה שלי, לכן אני כותבת תזה ולכן אני מקדמת את קורס האמהרית, כדי שתהיה זכות קיום, כדי שהילדים שלי שייוולדו בעזרת השם יגיעו לחברה וירגישו חלק".

יזמה חשובה אחרת היא הקורס "זהות שחורה במרחב לבן, האוכלוסייה האתיופית בהקשר הישראלי" שניתן כאן באוניברסיטה. הקורס עוסק ביהדות אתיופיה מהיבטים שונים ופתוח לכלל הסטודנטים. אחת ממטלותיו היא לתכנן פרויקט קהילתי ולהוציא אותו לפועל. הסטודנטיות אסיה אלדמע, אבישג טביב, יהלי ישי וקארין תשובה בחרו לבצע את הפרויקט שלהן בשיתוף מסעדת "צְלל" שבעיר העתיקה. הן הקימו במסעדה תערוכה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בסודן ותכננו שלושה אירועים. אחד מן האירועים כבר התקיים: מפגש עם משפחתו של יוסף סלאמסה ז"ל. בשישה-עשר ביוני תתקיים מסיבת צהריים עם מוסיקה אתיופית ואפריקאית, ובעשרים ואחת ביוני יבואו למסעדה זמרים וזמרות מהעדה וישירו מוסיקה מקורית. כולם מוזמנים.

המרחב הציבורי כאן באוניברסיטה מספר כרגע בעיקר סיפור אחד. אולי הגיע הזמן להרוויח סיפורים נוספים ואנשים נוספים.

נגישות