לא מדברים על זה
מאת: דניאל רימברג , עורכת עדן גבע , מדור: ספורט

לכל תהילה, גם לזו של כוכבי הספורט שכולנו אוהבים, יש מחיר. האם יש דרך אחרת?

דמיינו שאתם שחקני כדורגל בקבוצה או בנבחרת שאתם אוהדים. דמיינו שפעמיים בשבוע אתם משחקים על כר הדשא מול עשרות אלפי אוהדים באצטדיון ואל מול מיליוני אנשים ברחבי העולם, שעוקבים אחרי כל מהלך שלכם בכיליון עיניים. דמיינו שאתם לובשים את מדי הקבוצה שאתם כל כך גאים לייצג, שאתם השחקן שיכבוש את השער שיביא לקבוצה את הגביע, שאתם השחקן שירד לגליצ' בדקה ה-90 שימנע מהקבוצה הפסד כואב, שאתם השוער שיבצע את ההצלה המדהימה שידברו עליה מחר בעיתונים. איזו הרגשה זאת? אתם מתארים לעצמכם איזו עוצמה מרגיש שחקן כשהוא כובש שער ניצחון אל מול אצטדיון של אלפי אנשים? הוא בוודאי מרגיש על גג העולם.

מי מאתנו אוהבי הספורט, והכדורגל בפרט, לא דמיין את הסיטואציה הזאת כל כך הרבה פעמים? מי מאתנו לא דמיין על המגרש בשכונה שהוא מסי, בופון או צ'אבי? להיות אחד מאלה או אפילו להיות שחקן הרכב פשוט בקבוצה בכירה נשמע כל כך מדהים. האומנם?

נסו לדמיין את אותה סיטואציה מזווית קצת שונה – אתם משחקים בקבוצת כדורגל בכירה ובמקביל מייצגים את מדי הנבחרת של המדינה שלכם. החיים שלכם שונים מאוד משל האדם הממוצע – מגיל צעיר אתם מחויבים באופן טוטאלי לספורט. אתם קמים כל יום מוקדם, מתאמנים כמה פעמים ביום, אתם במשטר תזונתי קשוח ומחויבים ללכת לישון בזמן. אתם כמעט ולא יוצאים ויש לכם מעט מאוד זמן פנוי לחברים ולמשפחה. נוסף על כך, רוב הסיכויים שאתם לא גרים בארץ שבה נולדתם ואתם לא דוברים את השפה המקומית. כדי לזכות במקום שלכם בהרכב אתם חייבים להוכיח את עצמכם למאמן באימונים, במשחקים, בחדר ההלבשה. כשכבר נבחרתם להרכב והפכתם להיות שחקן הרכב פותח אתם משחקים מול עשרות אלפי אנשים באצטדיון ואל מול מיליוני אנשים בבית. כל מהלך שלכם – כל מסירה, כל תאקל, כל הדיפה וכל בעיטה נבחנות בקפידה. כל טעות קטנה עלולה לעלות לקבוצה שלכם בהפסד במקרה הטוב, ובאיבוד אליפות או גביע במקרה הרע. טעות כזאת עלולה להמטיר עליכם גל של ביקורת מצד האוהדים של המועדון, מצד המועדון עצמו, מצד העיתונות ומצד הרשתות החברתיות. איך אתם מרגישים עכשיו? אתם מצליחים לדמיין את זה?

בשנת 2002, רוברט אנקה הגרמני היה השוער המחליף בברצלונה. בהופעת הבכורה שלו כשוער הקבוצה שיחקה ברצלונה בגביע המלך מול נובלדה מהליגה השלישית בספרד. שתי טעויות שלו גרמו באופן מפתיע להדחתה של ברצלונה על ידי הקבוצה הקטנה והוא ספג ביקורת קשה מהאוהדים ומחבריו לקבוצה. הוא לא זכה כמעט להופיע במדי הקבוצה וכשהופיע לא זכה להצלחה רבה. יותר מכך, רגע לפני משחק ליגת האלופות מול לברקוזן הוא הודח מהסגל ללא התראה מוקדמת ובתום העונה נשלח לפנרבחצ'ה, מה שגרם להתפרצות של דיכאון. בהמשך, הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות והוא סבל מפציעות ומדיכאונות, עד שלבסוף בשנת 2009 החליט לשים קץ לחייו.

סיפורו של אנקה משקף את אחת הבעיות המרכזיות בספורט התחרותי ובכדורגל בפרט, הוא מסמל את אחת הבעיות המרכזיות שכמעט ולא מדברים עליהן – דיכאון וחרדה. מחקר של איגוד שחקני הכדורגל הבינלאומי FIFPRO מראה כי תסמינים של בעיות נפשיות כגון דיכאון וחרדה שכיחים יותר בקרב שחקני כדורגל מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית. 38% אחוזים מהשחקנים שהשתתפו במחקר סובלים מתסמינים של דיכאון או חרדה, ונוסף על כך, רבים מהם סובלים מהפרעות שינה ולחץ.

אבל למה שחקני כדורגל סובלים כל-כך מהתסמינים הללו? הקריירה של הכדורגלן לא בטוחה כפי שנראה לחלקנו. על אף שהיא מצטיירת כ"קריירה נוצצת" היא למעשה קריירה לא יציבה ומלאת סיכונים. שחקנים רבים משחקים במדינות שבהם לא גדלו וחיים שנים בתרבות ובשפה זרה. הם חווים מעברי קריירה רבים יותר מהאוכלוסייה הכללית. נוסף על כך, השחקנים חשופים לפציעות פיזיות שעלולות בכל רגע לקטוע את הקריירה שלהם. נוסיף לכל זה את הלחץ העצום מצד עשרות אם לא מאות אלפי אוהדים ששופטים בכל רגע נתון את עבודתו של השחקן.

בוז'אן קרקיץ', שחקן ברצלונה לשעבר שהושווה בגיל צעיר לליאו מסי התראיין ל"גרדיאן" על ידי סיד לואו וחשף כי הוא סבל מחרדה באופן קבוע, 24 שעות ביממה. קרקיץ' חשף כי הקריירה 'עבדה' כמו שצריך עד לרגע מסוים. "הכול היה בסדר עד שנכנסתי לחדר ההלבשה של נבחרת ספרד לקראת המשחק עם צרפת, והתחלתי להרגיש לא טוב. רגשות התערבבו ונכנסתי ממש לפאניקה. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את הדבר הנורא הזה."  קרקיץ' סיפר כי התרופות שקיבל רק הגבירו את החרדות עד כדי כך שנאלץ לוותר על הזימון ליורו 2012, מה שהגביר את הלחץ. תגובות האוהדים והתקשורת ציירו אותו כמי שסירב לזימון הנבחרת ללא הסבר. הדבר פגע בו קשות, הוא הרגיש לבד כי אנשי המקצוע שידעו על הבעיה שלו ניסו להסתיר אותה. "זה לא מעניין את הכדורגל", הוא מסכם.

ג'יאנלואיג'י בופון, שוערה האגדי של נבחרת איטליה סיפר גם הוא כי סבל מדיכאון בשנת 2003 ו-2004. הוא הוסיף כי, "לאוהדים לא אכפת ממך. רואים אותך ככדורגלן, גיבור, אייקון. אף אחד לא עוצר ושואל 'איך אתה מרגיש'."

דוגמה נוספת לכך הוא אנדרה גומש, שחקנה לשעבר של ברצלונה שספג ביקורת קשה מהאוהדים עד שנשבר וחשף כי הוא סובל מחרדות ולחצים, מה שהוביל למעט תמיכה מהציבור.

אין בכוונתי לטעון כי הכדורגלנים הם בעלי מקצוע שיש לרחם עליהם, הרי הם כוכבי על, מרוויחים מיליונים, גרים בבתים יפים, נוסעים בכל העולם ומבחינתי יש להם את עבודות החלומות. אבל עם זאת, אנחנו כאוהדים חייבים לזכור שהכדורגלן הוא לא רק דמות שאנחנו יצרנו לה את הדימוי שרצינו. כל כדורגלן הוא אדם עם מחשבות ורגשות. הוא אדם שעוברים עליו דברים בחיים שלא קשורים רק לכדורגל, יש לו משפחה, ילדים, זוגיות. אנחנו תמיד צריכים לזכור, שהכוכבים שאנחנו כל-כך אוהבים עומדים באופן בלתי פוסק תחת ציפיות רבות, לחצים עצומים ועלינו לתמוך בשחקנים גם ברגעים הקשים. דוגמה יפה לכך היא הדוגמה של אוהדי ליברפול שהמשיכו לתמוך בשוערם לשעבר (קאריוס) למרות ששתי השמטות נוראיות שלו גרמו להפסד כואב בגמר ליגת האלופות. בואו נהיה כאלה, בואו נתמוך בשחקנים שלנו, בואו נהיה אנושיים.

נגישות