כל הג'אז הזה
מאת: נתנאל סימקין , עורכת עדן גבע , מדור:

כששני מיעוטים התאחדו סביב אותו סגנון מוסיקלי - אף אחד לא חשב שזה יצליח. שנים רבות לאחר מכן, כולם יודעים שהג'אז הוא הצלחה מסחררת. אז איך זה התחיל?

מוזיקה היא לפעמים יותר ממנגינות יפות או קולות ייחודיים, לפעמים מוזיקה יכולה לשמש ככלי לשינוי חברתי שמקרב קבוצות, שעד כה נחשבו בשולי החברה, עד לקדמת הבמה. סיפורה הייחודי של מוזיקת הג'אז, אשר הפכה ממוזיקת מהגרים ומיעוטים לכזאת שבמיינסטרים האמריקני והעולמי, עדיין נותן את אותותיו בשתי חברות שהלכו יד ביד − האפרו-אמריקנית והיהודית.

כשחושבים על מוזיקת הג'אז עולים לנו באופן ישיר שמות כמו לואי ארמסטרונג, מיילס דיוויס ואריתה פרנקלין, זמרים אפרו-אמריקנים ששינו את פני המוזיקה עם הכישרון והקול המדהים שלהם. אבל גם לנו, העם הנבחר, יש חלק בהפיכת הג'אז לחלק מרכזי בתרבות העולמית. אך ראשית בואו נדבר על מקורו של הג'אז ועל תרומתו למוזיקה כפי שאנו מכירים אותה כיום.

האפרו-אמריקנים הובאו במהלך המאה ה-16 מיבשת אפריקה לארצות הברית כדי לשמש כעבדים.  כדי לשמר את תרבותם תחת הדיכוי של העבדות, הם בחרו  בכמה דרכים וביניהן שימור הסגנון המוזיקלי בעל המקצב הייחודי שהם הביאו מהבית. לאורך השנים נחשפו האפרו-אמריקנים לכלים המוזיקליים האירופאיים אשר לא היו מוכרים להם לפני כן, וכך נוצר סגנון חדש ומלודי − הג'אז. בעזרת המוזיקה הזאת הם שרו על הדיכוי, שירי דת וכן שירי אהבה. לאחר ביטול העבדות בארצות הברית, החל הג'אז לשמש כבמה לשירי מחאה ולתקומתן של תנועות אשר קראו לשוויון זכויות, שהמוכרת בהן היא תנועת "הפנתרים השחורים". בעבר הושמע הג'אז במועדונים כמוזיקת ריקודים אך נחשב בעיקר למוזיקה של מיעוטים, גם של המיעוט היהודי.

יוצרים ומוזיקאים משתי הקהילות שיתפו פעולה יחדיו. בניגוד לעיניים שעלולות להיות גזעניות, האוזניים לא מבחינות בין צבע או דת, וכך עם הזמן, הג'אז החל למשוך אליו קהלים שעד כה ראו במוזיקה זו מוזיקה נחותה. ההתעניינות הגדולה שהג'אז החל לפתח, יצרה את דור הזהב של הנגנים והזמרים מהז'אנר והם הפכו להיות מובילי תרבות שפרצו גבולות רבים. למשל, לואי ארמסטרונג, שבעזרת הבאז התקשורתי והתודעתי הפך להיות מגיש הרדיו האפרו-אמריקני הראשון בארצות הברית, אריתה פרנקלין ואלה פיצג'רלד אשר זכו במדליית הכבוד הנשיאותית שנחשבת כאות ההוקרה הגבוה ביותר שאפשר לקבל, על תרומתן למוזיקה ולמאבק בגזענות נגד כהי עור בארצות הברית, ואל ג'ולסון זמר הג'אז והשחקן היהודי הראשון בקולנוע האמריקני המוכר מהסרט המדבר הראשון שנקרא, איך לא, ''זמר הג'אז''.

כמו שלכל מטבע יש שני צדדים כך הצלחתה הכבירה של מוזיקת הג'אז עוררה גם התנגדות. כמו שהיהודים והאפרו-אמריקנים הלכו יד ביד, כך גם הג'אז ספג שנאה בשל היותו מוזיקה של הקהילות הללו. הנרי פורד, איל ההון ומייסד חברת הרכבים המוכרת, שהיה ידוע בתור אנטישמי מובהק, הציג את מוזיקת הג'אז כמוזיקה של יהודים שמשחיתה את הנוער. המשטר הנאצי אסר על השמעת הג'אז ומשטרים קומוניסטים בברית המועצות ובצ'כוסלובקיה רדפו זמרים עקב "השפעתם השלילית".

למרות ההתנגדויות השונות והגזעניות, נסיקתו של הג'אז לא הפסיקה ואף המשיכה לעלות כאשר החלו להתפתח סגנונות נוספים כגון הבי-בופ, פיוז'ן, רית'ם אנד בלוז והפאנק. אחת הקפיצות המשמעותיות ביותר בתחום נוצרה בעקבות יוזמה ייחודית של מפיק ואמרגן יהודי ושמו נורמן גרנץ, אשר יצר סדרה של קונצרטים ואלבומים שנודעה "הג'אז בפילהרמונית", שמינפה את הג'אז ממוזיקת מועדונים לאולמות הקונצרטים.

השילוב בין הקהילות זלג גם לפן האישי. לואי ארמסטרונג נהג לענוד שרשרת מגן דוד עד יום מותו כאות תודה למשפחה היהודית שחיה בשכנות לו והעניקה לו את הכלי המוזיקלי המזוהה איתו – החצוצרה, ואף ידע לדבר יידיש באופן שוטף. הזמר והשחקן המפורסם סמי דייוויס ג'וניור, שעבר תאונת דרכים קשה, התגייר לאחר שחברו הטוב השחקן אדי קנטור דיבר איתו בבית החולים על הדמיון שיש בין האפרו-אמריקנים ליהודים. לבסוף, אפשר לראות את הקשר החזק בין הקהילות בכך ששתיהן לקחו חלק פעיל בתנועות מחאה למען קידום שוויון זכויות ואחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הצעדה המשותפת של הרב אברהם יהושע השל עם מרטין לותר קינג האב.

כיום, כשהאופנות משתנות במהירות שיא, הג'אז נחשב מוזיקה קלאסית, אך לפני שנות ה-30 הוא היה סגנון מהפכני ופורץ גבולות. במוזיקה שאנו מכירים כיום כגון ראפ, היפ-הופ ודאנס ישנה השפעה מכרעת של הג'אז ואף אפשר לראותם כגלגולו.

בזכות הג'אז הצליחו היוצרים האפרו-אמריקנים והיהודים לפרוץ לתרבות האמריקנית והעולמית ולהשפיע עליה. תמונת מצב זו, שהייתה נדירה עד לא קיימת לפני עשרות שנים, נראית כמעט טריוויאלית בימינו. אז להבא, כשתשמעו את אחת מקלאסיקות הג'אז, תזכרו שמוזיקה היא הרבה יותר ממנגינות וצלילים יפים, אלא כלי המספר את סיפורן של קהילות ותרבויות שונות ומראה שהמציאות שונה מהסטיגמה.

נגישות