כלכלה למתחילים
מאת: נתנאל סימקין

דמיינו לכם בית עם מרפסת מול הים בהרצליה ונוף מהיאכטה שלכם שעוגנת במזח. תארו לכם שלא ממש בא לכם ללכלך את נעלי המעצבים, ועל כן אתם מעדיפים לנסוע עד למסעדה היקרה ביותר בעיר בפרארי או במרצדס שלכם בשביל נשנוש צהריים בשלוש-מאות שקלים למנה ראשונה. נשמע כמו חלום רחוק, בעוד שאנחנו הסטודנטים הופכים את הארנק בשביל לקנות מנה בפסטה-באסטה? אולי בשבילנו כן, אבל בשביל העשירון העליון בישראל מצב זה יכול להיות יום שגרתי בחיים.

לפני שאדבר על עושר אסביר תחילה על קו העוני. אתחיל ואומר, עני בישראל הוא לאו דווקא אדם שאין לו אוכל או שגר ברחוב (ויש גם כאלה). עוני מוגדר לפי רמת החיים ביחס לשאר האוכלוסייה במדינה. איך מגדירים מישהו בתור עני? תחילה משקללים את ממוצע ההכנסות של התושבים וממוצע זה מחלקים לחצי, לדבר שנקרא השכר החציוני במשק. כל מי שהשכר שלו נמוך בחמישים אחוז מהשכר החציוני נחשב לעני. כלומר, אם השכר החציוני במשק הוא חמשת אלפים ש"ח, מי שמרוויח פחות מאלפיים וחמשת מאות שקלים ייחשב לעני. כמעט חמישית מהמשפחות בישראל מוגדרות בתור עניות, ובפועל מדובר על כשמונה-מאות ארבעים ושניים אלף ילדים המוגדרים עניים. עליית מחירם של מוצרי צריכה בסיסיים וכן יוקר הדיור מביאים לכך שמשפחות חלשות מוציאות מעל למחצית מההכנסה שלהן על סל הצריכה הבסיסי, דבר שמקשה עליהן לצאת ממעגל העוני.

כנראה כולנו חשבנו פעם איך חיינו היו נראים אילו היינו עשירים, אבל בישראל יש כמות מכובדת של אנשים שלא רק חושבים על כך אלא חיים כך. המאון העליון בישראל (כלומר העשירים שבעשירים) מהווה רק אחוז אחד מהאוכלוסייה, אבל מחזיק בשלושה-עשר אחוזים מההכנסות בישראל. זה קצת פחות ממה שמחזיקים בו חמשת העשירונים הראשונים (חצי מהמדינה) – כשמונה-עשר אחוזים מסך ההכנסות. עד כמה העשירים בישראל עשירים? מבחינת מגורים, עשירי ישראל נוהגים לקנות דירות בשווי הנע בין תשעה לעשרים וחמישה מיליון שקלים, והן כוללות בין היתר מגרשי טניס, בריכות אולימפיות ואולמי קולנוע אישיים. בנוסף הם ייסעו לרוב ברכבים שעלותם בין מיליון לשלושה מיליוני שקלים, וכל זה רק לרכב אחד.

לאחר ההבנה שיש עניים ועשירים בישראל נשאלת השאלה: איך נוצר אי-השוויון? למצב זה יכולות להיות סיבות רבות, כגון תעסוקה בעבודות הנחשבות לפחות נדרשות או בכאלה שהתמורה עבורן נמוכה כך שגם המשכורות נמוכות. בדיוק לסוגיית האי-שוויון הומצא מדד ג'יני. מדד זה נע בין המספרים אפס לאחת ובוחן מהי מידת הפער בין כלל העשירונים במדינה מסוימת. ככל שהפער גדול יותר כך המספר יהיה קרוב יותר לאחת, וככל שהחברה שוויונית יותר כך הוא יהיה קרוב לאפס. מדד ג'יני בישראל עומד על 0.346, כלומר, אנחנו לא רחוקים משוויון אבל גם לא קרובים אליו במיוחד. החדשות הטובות הן שישראל נמצאת במגמת ירידה ביחס לעולם, כאשר אנחנו נמצאים במקום השביעי בעוד שלפני שנתיים היינו במקום החמישי מתוך שלושים ושש מדינות במדד המדינות המפותחות (OECD). עם זאת, אנחנו נמצאים במקום מאוד גבוה ויש עוד דרך לעבור על מנת לצמצם את הפערים בישראל.

אז מה הבעיה בזה שיש אי-שוויון? בגדול אין בעיה. ישנן גישות רבות שמדברות על האם אי-שוויון הוא נכון או לא, אך לא בפילוסופיה עסקנן. מצד אחד אין היגיון בכך שאדם שלמד כל חייו ולמד רפואה יקבל את אותה המשכורת ואת אותם התנאים של עובד בתחנת מוניות. ומצד שני, כמו בכל מקום, הקיצון הוא בעייתי. תפקידה של המדינה לדאוג לכך שלא יהיו אנשים שמתלבטים בין קניית מזון או תרופות ושמרבית שכרם יתבזבז על הצורך הקיומי שלהם, בעוד שאחוז אחד מתוך האוכלוסייה ייהנה מחיי פער. אם המדינה לא תפעל לצמצום הפערים – העניים יישארו עניים, הפריפריות יישארו חלשות, ובסופו של דבר המדינה עלולה לקרוס לתוך עצמה, כי בסופו של דבר המדינה היא האנשים המרכיבים אותה.

נגישות