יש לי פוביה
מאת: ליאור גבאי , עורכת עדן גבע לירן , מדור: כללי

לכולנו יש פחדים, הגיוניים יותר או פחות. כתבתנו דיברה עם סטודנטים על הפוביות העמוקות ביותר שלהם

פוביה, או בעברית 'בעת', היא מונח המתאר מצב נפשי של פחד כרוני מאובייקט או ממצב כלשהו. לי, באופן אישי, יש פוביה נוראית מכפות רגליים, וכל הסובבים אותי סובלים מזה לא פחות ממני. אין מצב ששואלים ממני נעליים, ואם נתתי לך גרביים זה שלך לנצח במתנה. אני לא מסוגלת לדרוך בלי נעליים על שטיח של מישהו אחר, ואפילו במקלחת שלי, אם המים לא זורמים אני לא יכולה לעמוד יחפה. אבל למדתי לחיות עם הפוביה שלי, כי לכולם יש אחת. אז מה שלכם?

ללנה, סטודנטית לפסיכולוגיה, יש פוביה מעיניים. היא מספרת: "כשהייתי בת ארבע, אמא שלי אמרה לי שאם מושכים קצת למטה את העפעף התחתון של העין עד שרואים אדום, העין תתייבש ותיפול החוצה. מובן שכילדה קטנה נבהלתי נורא והפסקתי לגעת בעיניים שלי, אלא שמאז הפחד הזה עבר הכללה ואני לא יכולה אפילו ללכת לבדיקות אצל רופאי עיניים, שלא לדבר על להרכיב עדשות מגע או למרוח אייליינר. בדיקות ראייה זה בסדר כל עוד הרופא לא נוגע לי בעיניים."

שחר מהמחלקה לניהול, ואילון מכלכלה וניהול חולקים אותה פוביה: שניהם נתקפים בעת למראה עגבניות. אצל שחר הכול התחיל כשהייתה קטנה והייתה אוכלת ירקות כרגיל, אבל אחר כך הפסיקה. בגיל שבע או שמונה ניסו להכריח אותה לאכול עגבנייה מתוך מחשבה שכך תחזור לאכול ירקות. התוכנית השתבשה ושחר הקיאה, ומאז היא לא מסוגלת לראות אפילו זכר לעגבנייה. לאילון, לעומת זאת, קשה יותר להצביע על רגע מסוים ששינה את נקודת המבט שלו על עגבניות. מאז ומתמיד הוא זוכר שלא היה מסוגל לאכול כל דבר שקשור בזה. פעם אחת בחייו יצא לו לאכול רוטב עגבניות,  מחוסר ברירה, בשבוע שטח בצבא. אילון זוכר את החוויה כמלאה בסבל, שהרי לפני כן לא היה מסוגל לאכול אפילו מלפפון שנגע בעגבנייה. עד היום הוא לא נוגע בעגבניות שלא עברו תהליך הפיכה לקטשופ.

חן, שלומדת פסיכולוגיה ולימודי אפריקה, מפחדת מיונים. לפני עשר שנים חן התעוררה מרעש נפנוף הכנפיים של יונה שנכנסה אליה הביתה. היונה עמדה בחדר וצפתה בחן בזמן שהיא ישנה. חן המבוהלת ברחה והתקשרה לאמא שלה בבכי. האמא אמרה לחן לרדוף אחרי היונה ולנעול אותה במקלחת, וכך היא עשתה. רועדת מפחד ובוכה, חן רדפה אחרי היונה, וכשהצליחה להכניס אותה למקלחת, ברחה מהבית. אחרי המקרה הייתה מתמודדת עם הפחד על ידי מעבר למדרכה ממול אם הייתה רואה יונים ברחוב, אבל היום היא כבר למדה להתחבא מאחורי אנשים, או להעיף את היונים ואז להתקדם. למרות הפחד, לפני שנה ניסתה חן לגדל יונים בחלון שהיו בו תריסים, שעזרו לה להרגיש מוגנת. זה בכל זאת לא עזר לה להתגבר על הפחד, והיום אם היא לבד, היא פותחת את החלון רק לכדי חריץ קטן על מנת שלא ייכנסו.

עוד סטודנט שמשלב קורסים בפסיכולוגיה בחלק מהלימודים שלו, מספר שלו יש פחד ספציפי דווקא ממבחנים של המחלקה לפסיכולוגיה. הסטודנט האנונימי מסביר: "זה לא היה מתחילת התואר, רק מאמצע שנה ב', מהמבחן בפסיכולוגיה קוגניטיבית. ניגשתי רק למועד ב' בלי לגשת למועד א', למדתי לקראתו שבועיים רצופים, ובימים האחרונים לקראת המבחן לא הצלחתי לישון בכלל. ניגשתי למבחן אחרי 50 שעות ערות וקיבלתי 79. מאז אני לא מצליח לישון לפני מבחנים של המחלקה לפסיכולוגיה. מבחנים של המחלקות האחרות באים לי בקלות, גם אם הציון בהם נמוך יותר, אבל לפני מבחנים בפסיכולוגיה אני כמעט לא מצליח להירדם." הסטודנט עכשיו לקראת סיום התואר, כך שהוא נאלץ להתמודד עם העניין כבר מספר תקופות מבחנים. נותר רק לאחל לו בהצלחה, ולקוות שאולי הפעם הוא יקבל ציון טוב יחד עם מספיק שעות שינה.

נוי, שסיימה זה עתה תואר ראשון בהנדסת מחשבים, מספרת על פוביה מדגים חיים. זה התחיל כשהיא הייתה בת ארבע, בטיול בר המצווה של אחיה הגדול בניו יורק. המשפחה טיילה בצ'יינה טאון, כשלפתע קפץ עליה דג חי מתוך גיגית. אחרי הטראומה הזו, כשהיא הייתה עדיין צעירה, נוי הייתה צועקת ויוצאת החוצה מהים כשהייתה רואה דגים, אבל היום היא פשוט תצא מהמים כדי להירגע אם היא תראה אותם. היא מספרת על מקרה שהיא זוכרת מהעבר, שבו היא טיילה עם משפחתה בחיק הטבע, באגם כלשהו, והגיעה לסלע באמצע המים. היא ראתה אז כמה דגים חיים יש במים, עלתה על הסלע וסירבה לרדת ממנו. האח השני של נוי נחלץ לעזרתה ונשא אותה משם על ידיו. יש לציין כי דגים קטנים באקווריום לא מפריעים לה, ועל אף שהפוביה היא מדגים חיים, לא תתפסו אותה מטיילת במעבר הדגים בשוק.

אז כמו שאפשר לראות, כולנו מפחדים, וזה בסדר, גם אם זה לפעמים לא הכי רציונאלי. זה יכול להיתפס בעיני אחרים כהזוי, מוזר, מצחיק או אפילו טיפשי. לפעמים זה מתחיל באמצע החיים, סתם כך ללא סיבה, ולפעמים יש מקרה שמכתיב את העתיד שלנו עם הפוביה. לפעמים זה עובר לבד, לפעמים עם טיפול, ולפעמים ממשיכים להתמודד עם זה לנצח. העיקר שאנחנו לא לבד. אני יודעת שיש עוד אנשים שמפחדים מכפות רגליים − זוהי קריאה להתאחד!

נגישות