יזכור
מאת: דניאל רימברג

ברחבי האוניברסיטה מונצחים על ידי אנדרטאות חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שלמדו ועבדו בה. לפניכם סיפוריהם של שניים מהם

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה תופס אותי לא מוכן בכל שנה. הפעם הראשונה שהבנתי את מהות היום הזה הייתה בגיל שבע, אי שם בחודש פברואר של שנת 1997. הייתי בבית הוריי בקיבוץ נגבה וצפינו בטלוויזיה ברמת אביב ג', ולפתע נקטע השידור ועלה מבזק חדשות שבישר על התנגשות והתרסקות שני מסוקים מעל שאר ישוב. אני זוכר שבישרו שככל הנראה שבעים ושלושה הלוחמים שהיו על המסוקים נהרגו במקום. האסון הזה זכור לרובכם בשם "אסון המסוקים", אבל לי הוא זכור כיום שבו תומר קידר ז"ל נהרג, ומאז עשרים ואחת שנה שתומר הוא יום הזיכרון בשבילי.

אבל זה בעצם העניין עם היום הזה במדינה שלנו. לצערי, הוא תמיד רלוונטי, תמיד מתחדש, תמיד אישי, תמיד נושך, בועט וכואב. כולנו שירתנו בצבא, כולנו היינו בסיטואציות לא פשוטות, לכולנו יש אח, אחות, אב, קרוב משפחה, חבר שנפצע או שחלילה נהרג. אנחנו חיים במציאות שבה אנחנו הולכים למילואים בדרך קבע, חווים מלחמות או מבצעים אחת לכמה שנים ובמובנים מסוימים חיים את היום הזה כל השנה.

אם עוד לא שמתם לב, גם ברחבי האוניברסיטה שלנו מרגישים את השכול, וקיימות בה לא מעט אנדרטאות הנצחה לזכר עשרות מבוגרי האוניברסיטה ומעובדיה. הן מנציחות חללים שנפלו במלחמות ישראל, החל ממלחמת ששת הימים בשנת 1967, דרך מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 (מעט לאחר הקמת האוניברסיטה), דרך מבצע "צוק איתן" ועד היום למעשה.

ברחבי האוניברסיטה ניתן לראות אנדרטאות אישיות, אלו הן אנדרטאות שהקימו המשפחות או תורמים כאלה ואחרים לזכר קרוביהם, וישנה גם אנדרטה מרכזית באחריות האוניברסיטה. "באפריל 2005 החליטה האוניברסיטה להקים אנדרטה לזכרם של הנופלים אשר היו מבוגריה או משורות אנשי הסגל האקדמי והטכני שלה. האנדרטה מוקמה בזמנו במדרון הדרומי של כיכר קאמינגס. את האנדרטה תכנן האדריכל שלמה אהרונסון לקראת יום העצמאות ה-57 למדינה", מספרת מרב יוסף-סולומון, ראש מנהל דיקנאט הסטודנטים. "על גבי האנדרטה חקוקים שמות הנופלים אשר לימדו או למדו במכון להשכלה גבוהה שהיה ראשיתה של האוניברסיטה. עם בנייתו של בניין חוסידמן הועתקה האנדרטה והיא ממוקמת לצדו השמאלי. על גבי האנדרטה מונצחים סטודנטים, בוגרים ועובדים, חללי מערכות ישראל – כאלו שנפלו בפעילות מבצעית, באימונים, בפעולת איבה או כאלו שנפטרו במהלך שירות סדיר, מילואים או קבע והוגדרו כחללי מערכות ישראל על ידי משרד הביטחון", היא מוסיפה. חללי האוניברסיטה מונצחים בטקס יום הזיכרון בציון שמם, בנוסף שמם נחקק על גבי האנדרטה בקמפוס "מרקוס". יתר על כן, אתר האוניברסיטה "יד לנופל" מציין את שמות הנופלים ונותן קישור לדף ההנצחה של משרד הביטחון או של ביטוח לאומי.

ד"ר מיכאל (מיקי) פייגה ז"ל

ד"ר מיכאל פייגה נהרג ב-8.6.2016 בפיגוע במתחם "שרונה" בתל אביב. מיכאל ישב לאכול עם אשתו נורית כאשר מחבלים אשר ישבו במסעדה הסמוכה קמו ממקומם והחלו לירות לכל עבר ורצחו את מיכאל ושלושה אזרחים נוספים. מיכאל ז"ל נולד בירושלים ב-5.7.1957 וכשהיה בן שלוש עברה משפחתו להתגורר ברחובות. הוא למד בבית הספר היסודי סמילסנקי ובתיכון דה-שליט וכבר מילדות היה מעין טיפוס של "הפרופסור המפוזר". עוד מילדותו הוא בלט בתור סקרן ואינטלקטואל ובייחוד אהב היסטוריה. בצבא שירת בהנדסה קרבית ובתום השירות הצבאי פנה ללימודים אקדמיים. הוא החליט ללמוד מדעי החברה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. אשתו נורית מספרת עליו: "הייתה לו נשמה של ילד סקרן, המון סבלנות ולא טיפה אחת של אגו. הוא טען שהכי חשוב בחיים זה להיות נחמד לאנשים אחרים". בהמשך חייו האקדמיים מונה מיכאל לעוזר הוראה ומחקר, לאחר מכן היה מורה בבית חינוך בירושלים. לאחר שקיבל את הדוקטורט וסיים את שנת הפוסט דוקטורט התקבל לאוניברסיטת בן גוריון. מיכאל נעשה מעורב במסלול ללימודי מדינת ישראל, בקהילה המקומית, ולאחר כמה שנים מונה לראש המסלול ללימודי מדינת ישראל. "הוא היה מחנך בנשמתו", מוסיפה רעייתו. מיכאל היה בן חמישים ותשע במותו, הותיר אם, אישה, שלוש בנות ואחות. יהי זכרו ברוך.

אוהד שמש ז"ל

אוהד נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ב-21.7.2014, חמישה ימים לאחר שגויס למילואים בחיל המודיעין. אוהד נולד ב-7.1.1987 באשדוד והיה בחור שהחברה תמיד הייתה בראש מעייניו ובנפשו. כבר בגיל שבע-עשרה הוא הקים מועדונית לנוער בסיכון באשדוד הנקראת "בית חם", ובמסגרתה העניק פעילויות ערכיות וחברתיות ודאג לארוחות חמות לילדים שהגיעו למועדונית. בנוסף הוא פתח באשדוד סניף של פרויקט "צהלה", ובו דאג לשלב בני אדם עם מוגבלויות שכליות מארגון אקי"ם בקהילה. לאחר שירות צבאי בפלס"ר גבעתי הוא התנדב בארגון ISA שסייע לנפגעי אסון האיטי וטס לאזור האסון יום אחד בלבד לאחר שהכה האסון. הוא הקים בהאיטי בית יתומות והפעיל אותו עשרים וארבע שעות ביממה במשך כמה שבועות. כאשר שב לארץ החל ללמוד מזרח תיכון וערבית. אוהד הותיר אחריו אישה, הורים, אחות וחברים רבים. על מצבתו של אוהד כתבו חבריו ואוהביו: "השמים הם הגבול והדרך, דרך ארץ". יהי זכרו ברוך.

האחים שלנו

מיזם חשוב ביותר שצמח מתוך אוניברסיטת בן גוריון הוא "האחים שלנו" שבו בדומה ל"זיכרון בסלון" יושבים אחים שכולים ומשתפים את שאר הסטודנטים בסיפורם האישי. "זה התחיל כמיזם שהקים אסף פרץ. הוא אסף סביבו ארבעה אחים בשנה שעברה שתפעלו וארגנו הכול. השנה המיזם הפך לעמותה שמתרכזת סביב יום הזיכרון", מספרת חן שגב, סטודנטית לעבודה סוציאלית ואחות שכולה לטל שגב ז"ל. "המטרה היא לעצב שיח סביב יום הזיכרון ולבנות איזשהו נרטיב שונה. זה מדבר אלינו, עלינו, ואנחנו רוצים ליצור איזשהו שיח אישי, אינטימי יותר שמחבר לכל השמות שרצים ביום הזיכרון על המסך. זה שונה מהטקסים הפורמאליים, זה נוגע לכל אחד ואחת מאתנו ואנשים צמאים לשמוע, לגעת בזה ולאו דווקא מאחורי המסך. אנשים רוצים לשבת ולהיות נוכחים – פיזית ונפשית", היא מסבירה. "בנוסף, אנחנו רוצים לשים את האחים השכולים במרכז מכיוון שהרבה פעמים אנחנו לא במרכז, קצת נשכחים. יש לנו התמודדות כפולה – צריכים להיות חזקים ולתמוך בהורים אבל גם בעצמנו", היא מוסיפה. "השנה זה קורה ב-15.4, יומיים לפני יום הזיכרון, ואנחנו רוצים להאיר כמה שיותר בתים וסלונים באנשים שיבואו, ישבו, יקשיבו וישתפו. זה נותן ליום הזיכרון משמעות אחרת".

ואם הייתי יכול להוסיף משהו קטן וחשוב שאשמח שתיקחו ללבכם – הרבה מאתנו חווים את הזיכרון ביום עצמו, אבל יש בינינו אנשים רבים שנושאים את זיכרון אהוביהם ואת כאבם כל יום, כל החיים. תזכרו להיות שם בשבילם תמיד.

נגישות