והסטודנטית הזו היא אני
מאת: אור הוכמן

המעצמה הישראלית (או: להיות שגרירים אם נרצה בזה או לא)

כשטסתי לחילופי סטודנטים (בליטא, אם לא קראתם את הטור הקודם) אימא שלי הביאה לי מטרייה, אחת המטריות האלה שמקבלים חינם מחברות הביטוח ושיש עליהן איזשהו כיתוב בעברית. היא הסתכלה עליי בעיניים רציניות ואמרה "כשתגיעי לשם תקני חדשה. אל תסתובבי עם כיתוב בעברית מעל הראש". הסתכלתי עליה בחזרה, הנהנתי, ומלמלתי "בטח, בטח".

התקמצנתי ולא קניתי מטרייה חדשה, אבל היו כמה דברים שחיפשתי והייתי מוכנה לשפוך את כל כספי כדי לקבלם. אני חייבת להגיד שיש כמה דברים שמאוד קשה להסתדר בלעדיהם בחורף החו"לי. אני לא מדברת על זה שפה יש אשכרה חורף (השלג הראשון היה עוד באוקטובר, ועדיין קופאות לי האוזניים בכל פעם שהן מציצות מהחלון), אלא על דברים פשוטים יותר כמו קרמבו, שקדי מרק, מגנטים מחתונות על המקרר או טחינה. אני לא מבינה איך אנשים מסתדרים בלי טחינה (ובאותו נושא, הטחינות שהגנבתי למזוודה שלי מתחילות להיגמר ואשמח אם מישהו ישלח לי עוד חבילה או שתיים). בעודי ממלמלת על הצורך הבלתי נשלט שלי בטחינה, נתקלתי בחבורת אנשים והם שאלו אותי מאיפה אני, ואז התחילה השיחה הרגילה.

כשאנחנו בחו"ל, לשבוע או לחודשיים או לשנתיים, אנחנו הופכים למעין שגרירים בעל כורחנו. אפשר להגיד הרבה דברים על ישראל. אתם יכולים לאהוב אותה, לשנוא אותה, לבקר אותה (מלשון ביקורת), אבל אין מה להגיד, כשתספרו למישהו שאתם מישראל הוא יביט בכם בעיניים גדולות. כל מיני סוגי עיניים. עיניים מופתעות, עיניים כועסות, עיניים חשדניות, עיניים מתרגשות, עיניים סקרניות. עיניים. עיניים בכל מקום (זה אחרי שהם הבינו שאמרתי ישראל ולא איסלנד, כי בכל זאת, קשה להתמודד עם המבטא שלי).

יש את אלו שאין להם כל כך מושג מי אנחנו, מה אנחנו, ולמה אנחנו, כמו הפולנייה הנחמדה שהחליטה ללמד אותי פולנית בוורשה וחייכה חיוך גדול וקראה "ברוכה הבאה הביתה!", כשאמרתי לה שסבא וסבתא שלי היגרו אחרי המלחמה*. יש את אלו שמחליטים שהם "ביבי" הבאים ומתחילים לשטוח שורת טיעונים לגבי הממשל שלנו. הם יודעים הכול, ברור, כי הטלוויזיה שלהם פתוחה על CNN והם גם קראו מאמרים באינטרנט, דה. יש את הבחור שהאמין לי כשאמרתי לו שאנחנו רוכבים על גמלים לאוניברסיטה. ויש את אלו שביקרו בישראל ומספרים לך מה הם עשו כל יום. יש את אלו ששואלים אם אני מתל-אביב או מירושלים, וכמובן, הקלאסיים, שבטוחים שאנחנו חיים במקלטים תחת אש עם פחיות של שעועית ומסכות אב"כ. לגיטימי.

אז שינסנו מותניים והחלטנו לשים סוף לשמועות, לטילים ולגמלים ולהציג את ישראל כמו שאנחנו מכירים אותה. ההזדמנות הונחה ממש לפנינו בתצורת ערב תרבות קבוע מטעם האוניברסיטה. בערבים האלה כל לאום מציג את המדינה שלו בדרך שירצה. אז הראנו את ים המלח, את ירושלים ואת תל אביב, טבעונות וגאווה ודנה אינטרנשיונל, את המטקות ואת השקשוקה ואת עגבניות השרי ואת הWaze-, ולסיום כולנו רקדנו לצלילי סטטיק ובן-אל.

כשסיימנו ניגשה אלינו להקת מעריצים שרק מחפשת את כרטיסי הטיסה הקרובים ביותר לתל-אביב (לא באמת). אבל אז בא אליי חברי ההולנדי ופירק את כל מה שהאמנתי בו ברגע אחד. "את יודעת, ים המלח הוא לא המקום הכי נמוך בכדור הארץ", הוא אמר בהתנצלות, ואני הבטתי בו במבט מפוחד. "זה שקע מריאנה". דאמט.

את המטרייה, אגב, איבדתי באותו ערב.

*הבטחתי לעצמי בלי בדיחות שחורות הפעם, בכל זאת, לא רוצה שיפטרו אותי מהצ'ופצ'יק.
נגישות