והסטודנטית הזו היא אני
מאת: אור הוכמן

לו"ז צבעוני (או: משבר גיל העשרים)

המשבר פרץ כשהתחלתי לצבוע את היומן שלי בלוח השנה של גוגל בצבעים על פי המפתח הבא: כחול לדברים שקשורים ללימודים (ויש מעט כאלה, כבר סימן חשוד), ירוק לדברים שקשורים לעבודה (ויש הרבה כאלה, עוד סימן חשוד), צהוב לדברים שקשורים לבילויים ולחברים (כן, התחלתי לקרוא לזה 'בילויים', זה חלק מהעניין), סגול לכל מיני סידורים (כן, יש לי גם סידורים כמו מס הכנסה ודואר ישראל) ואדום לכל מיני תזכורות שאסור שאשכח, כמו לקחת כדור (כן, אני לוקחת כדורים!).

אם כל זה לא מצלצל לכם מוכר באוזניים, בואו ואספר לכם מה כל זה אומר ולמה בעצם הפכתי. למבוגרת. כן, אפשר להקיא. אני לא יודעת איך זה התחיל, דוקטור, אבל איכשהו התפתחתי כמו פוקימון (טוב, לא עד כדי כך מבוגרת), והגרסה שלי השתנתה לאיזה משהו מגעיל כזה שאומר, "רק שנייה, אני צריכה לבדוק בלו"ז שלי". איכס. בכל מקרה, אני חושבת שחוויתי איזה משבר גיל העשרים ברגע שהתחלתי לצבוע את היומן. אולי תצחקו – בסדר, בטוח תצחקו – אבל כל העניין הזה הוא לא פשוט בכלל. ואז המוח שלי התחיל לחשוב, שזה מה שהוא עושה בכל פעם שאני נלחצת ממשהו, והתחלתי לחשוב על אחר כך. אתם יודעים על מה אני מדברת, נכון? על התקופה שאחרי התואר? הדבר הזה שיגיע בעוד חודשיים–שלושה? ואז המשבר שלי התהדק סביב הצוואר שלי. ולא עזר שמישהו באוטובוס אמר לי, "סליחה, גברת". אני לא מוכנה שאנשים יקראו לי גברת.

ככל שחשבתי על זה יותר הבנתי שאני "מזהה תהליכים מעוררי חלחלה בחברה" שהם מעבר לצבעים ביומן, ושיש עוד כל מיני סימפטומים מדאיגים. או-קיי, קחו לדוגמה: כבר אין לי סיבולת למתוק (???). באמת, אם קובייה של שוקולד חלב לא באה לצד קפה אני לא יכולה לאכול אותה. זה לא שהפסקתי לאכול שוקולד, חס וחלילה, הוא פשוט מריר (כמו החיים שלי*). הקינוחים המטורפים האלה שצצים בפייסבוק, של מילקשייקים ופנקייקים ודברים מגרים שכאלה? הם לא גורמים לי להזלת ריר! הם גורמים לי לחשוב, "אלוהים, זאת סכרת בצלחת. איזה גועל". מה נסגר? עוד דוגמה: אני הולכת לישון באחת-עשרה בלילה וקמה לפני שמונה בבוקר. בכל יום. לא משנה אם אני צריכה או לא. עדיין לא השתכנעתם? עיתונים הפכו לדבר הכי כייפי שיש כשאני חוזרת לבית של ההורים. זה כאילו: "יאיי, סופ"ש! הולכים לקרוא עיתון!". אתם מודאגים כמוני? אגב, הסיבה שאני שוקלת לעשות יוגה? כי "זה טוב ליציבה". למה אכפת לי מיציבה???

אבל אל דאגה, לא הכול אבוד. אחרי שהגדרתי את המצב בתור מצב חירום נסעתי לירושלים לפגוש חברה שתרגיע את רוחי. היא החליטה שהפתרון הטוב ביותר הוא להיפגש עם חברים שלה, שהם – אוי גוועלד – כבר נכנסו לפני כמה שנים לעשור הרביעי לחייהם. רק כששמעתי אותם אומרים שהם התחילו להגיד הופל'ה כשהם מתכופפים, שסודה היא משקה קבוע אצלם במקרר, ושההורים מתוך ייאוש כבר הפסיקו להגיד "בקרוב אצלכם", הבנתי שהמצב עוד בהחלט תקין ושיש לי עוד זמן לפני הזקנה האמתית. החלטתי לאמץ ללבי את הפיטר פן הפנימי שלי, ורגע לפני הקפיצה הגדולה מעולם הבגרות לעולם הילדות – לנסוע לבקר בדיסנילנד. מצאתי איזה חור פנוי שהתאים לפגישה בשגרירות ארה"ב (סימנתי בסגול, כמובן), וגם הקונסולר עודד את רוחי כשאמר שאני נראית צעירה בתמונה. בקיצור, נרגעתי, והמשבר חלף לעת עתה.

* זה או טור או התמוטטות עצבים, לא בטוחה מה מהשניים, עמכם הסליחה.

נגישות