והסטודנטית הזו היא אני
מאת: אור הוכמן

יש סיבה אחת למה אנשים בוחרים לנסוע לחילופי סטודנטים. לא, זה לא חילופי תרבויות, האפשרות המזהירה ללמוד במדינה חדשה או הרצון העז לייצג את ישראל – אלא זו האופציה לטייל, לטייל ואז עוד קצת לטייל (ואולי לעשות עוד משהו שלא יאה לכתוב בעיתון). כך יצא שבחודש האחרון את הכיתה החלפתי בשבוע ברוסיה, שלושה ימים על קרוז בין אסטוניה לסטוקהולם, וקינחתי במקום הנפלא, המהמם, המושלם, המדהים והמיוחד בכדור הארץ: הקוטב הצפוני (טוב, לפלנד). לא באתי להוציא לכם את העיניים ולספר על יערות מושלגים, שמים מלאים בכוכבים, סאונות פיניות רותחות, איילים שמסתובבים חופשי, אופנועי שלג וכלבי האסקי. זה כמובן כל מה שהיה שם והפך את כדור הארץ לגן עדן אחד גדול של קסם, עד שכבר חיכיתי שסנטה קלאוס יניח לי מתנה מתחת לעצי האשוח המושלגים. באתי לספר לכם סיפור שכולו נחישות, תעוזה ואומץ: החיפוש שלי אחר זוהר הקוטב.

הכול התחיל ביום הראשון, היום האידיאלי לצפייה בזוהר הקוטב, שבשבילו צריך שמים בהירים ופעילות מוגברת של השמש או משהו כזה (סטודנט לפיזיקה, מישהו?). עברנו שלושים שעות מרגשות ומהנות באוטובוס (או ההפך הגמור ממה שכתבתי), ולכן בילינו את היום בישיבה עצלה בסאונה. "זוהר הקוטב! זוהר הקוטב!", קרא מישהו והתפרץ לסאונה החמימה שלנו. בבגדי ים ובמגבות יצאנו אל מינוס עשרים ושלוש מעלות כדי לחזות בבן אדם שצוחק בהיסטריה. בפעם השנייה שזה קרה חבורה של אנשים התפרצה לבקתת העץ וקראה: "תראו! זוהר הקוטב!", ודחפה לנו לפנים תמונות משגעות של שמים ירוקים, אדומים וסגולים. "אבל זה נגמר כבר", הם אמרו בהתנצלות. כמובן, לא אבדה תקוותנו ויצאנו מיד לדרך. מינוס עשרים מעלות. חושך. שלג. אני על סף לאבד את האצבעות ברגליים ואולי גם הגיע הסוף של האף שלי, אבל חדורי מטרה עמדנו והסתכלנו למעלה. כן, זה עומד להגיע. ראינו את הפס הירקרק הזה. וזה נהיה בהיר, נשבעת, תראו, שם מימין! או משמאל! רגע, לא, זאת מכונית... או.קיי, משהו מתחיל. כן, הנה! הנה! לא, עוד מכונית.

לא ראינו כלום.

החלטנו ללכת להפשיר ומצאנו את עצמנו באחת הבקתות שהפכה להיות הגרסה האירופאית של אמריקן פאי. כולם מנשקים את כולם, עשרה בקבוקי ודקה ריקים על השולחן, פסטה בלי כלום כדי להרגיע את המאנץ', ושלוש בנות שדוחפות את כפות הרגליים שלהן לאח אחרי שעמדו בחוץ ואיבדו תחושה בגוף. בסוף אזרנו כוחות, שתינו שוט של ויסקי והיינו מוכנות לצאת לדרך. לונג סטורי שורט: אורות לא היו שם, וכשנכנסתי למיטה לקח לי חצי שעה להחזיר את חום הגוף שלי, עד שחשבתי שאני צריכה בית חולים. לא מדברים על זה.

ביום השני כולם חגגו את ניצחונם וצחקו לי בפרצוף עם התמונות המהממות והחוויה המשמימה של לראות את השמים צבעוניים. כולם. אבל לא התייאשתי, רק התלוננתי. "את יכולה להפסיק להגיד שאת מחפשת את האור?! זה נשמע כאילו את באומן", נזף בי חבר שלי בפעם ה-1385398 אחרי שהתבכיינתי בטלפון על מאמציי חסרי השחר. הלילה השלישי והמושלג היה חסר סיכוי, אבל האפליקציה אמרה שיש ארבעים אחוז סיכוי לראות את זוהר הקוטב. ארבעים אחוז זה יותר טוב מאפס אחוז, אז מובן שלבשתי מעיל ויצאתי לבדי אל הקור והחושך. אלוהים יעריך את הנחישות שלי, חשבתי.

הוא לא.

הימים שלנו בלפלנד הגיעו לסיומם, אז בסוף ביקשתי תמונה מחבר בר-מזל והעליתי אותה לפייסבוק. הרי בשביל מה אנחנו עושים את כל זה אם לא כדי להראות לעולם?

סוף טוב, הכול טוב.

נגישות