ואז הגיע טראמפ
מאת: נתנאל סימקין

מה הסיפור מאחורי העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, למה זה משנה, ואיך הכול התחיל? עושים לכם סדר בין הכותרות

ירושלים בירת ישראל היא לא ידיעה חדשה עבורנו, אך בשיח העולמי סוגיה זאת שנויה במחלוקת ומעוררת התנגדויות רבות עקב הסכסוך הישראלי-ערבי. במשך שנים רבות העדיפו מדינות וחברות בעולם, מסיבות של הימנעות מסכסוכים, להגדיר את תל-אביב כעיר המרכזית של ישראל, אבל אז הגיע טראמפ ושינה את כללי המשחק. הנשיא האמריקאי הכריז באופן היסטורי על הכרה בירושלים בתור בירת ישראל, ונוסף לכך הורה להעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים בימים אלה ממש. איך זה ישפיע עלינו בתור ישראלים? ולמה זה משנה כל כך? בואו נעשה כאן סדר.

ירושלם, ציון, עיר דוד, אל-קודס, בית אל-מקדס ועוד עשרות שמות שונים ניתנו לעיר. אלפים נפלו על שמירתה וכיבושה לאורך ההיסטוריה, ובכתבים שונים היא מוזכרת בתור מרכז העולם. מאז ומתמיד ירושלים היוותה שם דבר בעולם, היהודים התפללו במשך אלפיים שנות גלות לשיבה לציון, ולאלה שלא היו בחתונות בזמן האחרון, המשפט שחותם את טקס הנישואין הוא המשפט "אם אשכח ירושלים תשכח ימני...". אז איפה התחילו הבעיות? בעיית ההכרה בירושלים החלה בתכנית החלוקה של שנת 1947. לפי התכנית ירושלים הייתה צריכה להיות אזור בינלאומי, אך בעקבות סירובה של האוכלוסייה הערבית לקבל את תכנית החלוקה ופרוץ המלחמה נוצר מצב שבו בסיום הלחימה הצד המערבי של העיר היה בידי ישראל והצד המזרחי היה בידי ירדן. לאחר המלחמה הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון על ירושלים בתור עיר הבירה של ישראל. אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967 שיחרר צה"ל את אזור מזרח העיר ואת העיר העתיקה שכוללת גם את הכותל, וכמובן המשפט המפורסם "הר הבית בידינו". האירועים הללו מהווים עד ימינו נקודה מרכזית בסכסוך הישראלי-ערבי. בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן בשנת 1994 הוסכם כי אין לירדן שום תביעות על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בכך הייתה ציפייה שסוגיית הסכסוך בנושא תיפתר, אך עם זאת דווקא העולם ששאף לפתרון הסכסוך לא הכיר בפרט זה של הסכם השלום. מנגד, בשנת 1995 ארצות הברית הפתיעה את העולם בחוק שחוקק בקונגרס, אשר עבר ברוב מוחלט הן בקונגרס והן בסנאט, על כך שהיא מכירה בירושלים בתור בירתה של מדינת ישראל. ההכרה הייתה חייבת להופיע בכל מסמך רשמי של המדינה, ואף הוחלט על העברת השגרירות לירושלים עד שנת 1999. עם כל הטוב הזה הגיע סייג מסוים לחוק ולפיו הנשיא רשאי לדחות את מימוש החוק בחצי שנה בכל פעם, סוג של מפלט מתוחכם ממימוש החוק.

מפה לשם, מאז הסכם השלום עם ירדן והחוק האמריקאי עברו מעל לעשרים שנה. מעמדה של ירושלים נשאר מעורפל מבחינת העולם אשר נמנע מלבחור צד בסוגיית ירושלים. מדינות רבות הכירו בתל-אביב כבירתה של ישראל באופן פורמאלי, ושם הוצבו השגרירויות שלהן, בעוד שמהצד הפלסטינאי מדינות העולם רואות ברמאללה כבירת הרשות הפלסטינית. אבל אז בסוף שנת 2017 הנשר האמריקאי נחת ובהצהרה היסטורית הכריז כי הגיע הזמן לממש את החוק שמכיר בירושלים בתור בירת ישראל, ובכך הצהיר על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. ההצהרה האמריקאית הובילה ל"ימי זעם" ברחוב הערבי כהתנגדות לצעד זה של האמריקאים, והעולם לא נשאר אדיש. ההתנגדות הועברה באופן נחרץ בהצבעת האו"ם בנוגע להכרה בירושלים בתור בירת ישראל, מאה עשרים ושמונה מדינות התנגדו להחלטה ותשע מדינות תמכו בה.

למי שתהה לעצמו – מהן בכלל הסיבות להתנגדות העולם להכרה בירושלים ולהצהרתו של הנשיא טראמפ להעברת השגרירות? – אנחנו פה בשביל להסביר.

כזכור, ישראל הכריזה על עצמאותה בשנת 1948 וכן הגדירה את ירושלים בתור בירתה. בשנת 1988 הרשות הפלסטינית, שבראשה עמד ארגון אש"ף ומנהיגו יאסר ערפאת, הכריזה על עצמאותה ועל בירתה מזרח ירושלים. ההכרה זכתה בתמיכה רבה, בעיקר בעולם הערבי, אך בנוסף גם בהצהרת האו"ם בהחלטה 43/177 שהכירה בהכרזה על מדינה פלסטינית. מאה וארבע מדינות תמכו בהכרה הפלסטינית לעומת שלושים ושש שנמנעו וישראל וארצות הברית שהתנגדו. אמנם ההצהרה הייתה סמלית בלבד וללא תוכן מחייב, מכיוון שמזרח ירושלים ויהודה ושומרון נמצאים בשטח השיפוט של ישראל, אך האירוע החל לעורר את הלאומיות הפלסטינית ולקדם את שאיפתם לחיות במדינה עצמאית. הסכמי אוסלו בשנת 1993 תחת ממשלת רבין העצימו את שאיפת הלאומיות של הפלסטינים עוד יותר בכך שניתנה הכרה מהצד הישראלי בשאיפת העצמאות הפלסטינית. בנוסף הייתה הסכמה על מסירת שטחים על פי קווי גבול מוגדרים שהובאו בהסכמה מכלל הצדדים. עד היום, לאחר כישלון הסכמי אוסלו והאינתיפאדות שהופנו כנגד ישראל, ישנה תפיסה בקרב הפלסטינים כי מזרח ירושלים היא בירתם. כל עוד אין הסכמה על עצמאותה של הרשות הפלסטינית, לדעתם כל פעולה של הכרה בירושלים בתור בירת ישראל היא פגיעה בה, ולכן אנו עדים ל"ימי זעם" במטרה למחות כנגד ההחלטה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים.

סוגיית ירושלים מעוררת הדים לא רק בין ישראל לערביי האזור אלא גם בעולם הערבי בכלל. מדינות ערביות ככלל, שבמרכזיות שבהן ניתן למנות את ערב הסעודית, מרוקו, כווית ואיראן, אינן מכירות בזכותה של ישראל להיות בירושלים. המניעים לכך הם מניעים דתיים בחלקם, עקב התנגדותן לנוכחות ישראלית באזור מסגד אל-אקצא, וכן מניעים לאומיים עקב אי הכרתן בישראל ותפיסותיהן שישראל גזלה את האדמה מתושביה הערבים. התנגדות המדינות להכרה בישראל והלחץ הבינלאומי שמעלות אותן מדינות גורמים להטלת ספק בהכרה בירושלים בתור אזור הנמצא בשטח ישראל, ואף יותר מכך, ישנם פעילים רבים שאינם מכירים כלל בזכותה של ישראל להתקיים.

הסיבה השלישית, שמושפעת רבות מהסיבות הקודמות, היא הכותרת הגדולה של "פתרון שתי המדינות". תפיסה זאת מובעת על ידי מרבית מדינות המערב כפתרון לסכסוך הישראלי-ערבי. רעיון זה, למי שלא הבין מהשם, אומר שלצד מדינת ישראל תקום מדינה פלסטינית המבוססת על גבולות 67'. פתרון זה הושפע רבות מהחלטת 242 של האו"ם הקובעת את הסדרת השטחים ואת נסיגת כוחות צה"ל מאזורים שהוחזקו על ידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. מדינות המערב, ובהן האיחוד האירופי, בריטניה, אמריקה הלטינית, קנדה ואף רוסיה, מחזיקות בתפיסה כי יש צורך להגיע לפתרון הסכסוך על ידי הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. עקב כך, מדינות אלו מתנגדות לכל מהלך הנתפס אצלן כמהלך חד-צדדי שעלול לפגוע באפשרות לפתרון שתי המדינות. מדינות המערב ראו בהעברת השגרירות האמריקאית צעד חד-צדדי אשר מסכן את היציבות באזור, ולכן החליטו להצביע נגד העברת השגרירות וכן לגנות צעד זה.

"ירושלים של זהב", "בשערייך ירושלים" ו"שבחי ירושלים" אלו רק חלק משירי ההלל לעיר הבירה שלנו. בנימה אישית, לנו בתור ישראלים ירושלים היוותה מאז ומתמיד את בירתנו. בשורה התחתונה, באשר לחיי היומיום הצהרתו של הנשיא טראמפ לא שינתה דבר עבורנו. כן, זה אירוע משמעותי וסמלי, וכן, נשמח שיהיה קונצנזוס עולמי על ההכרה בירושלים בתור בירת ישראל ובתור ביתו של העם היהודי. זה לא פוגע בשאיפתנו לשלום על ידי מציאת פתרון לסכסוך שמלווה אותנו עוד מקום המדינה, אבל דבר אחד בטוח – עד שחזרנו לביתנו, לא נראה לי שנעזוב אותו שוב.

נגישות