התחביב שלי ואני
מאת: סהר אלמוג

צניחה על בסיס קבוע, הצטרפות למחאות וגיימיניג בכל יום – הכירו את הסטודנטים שלקחו את שורת התחביבים בקורות החיים צעד אחד קדימה

תחביב. מילה שנתקלים בה רק כשמחפשים עבודה. שוב ושוב מגיעים למבוי סתום עם המסקנה המתבקשת – לסמן וי על כל המומלצים ב-mako tv מדי שבוע זה לא תחביב. אז כשישאלו אותי בראיון 'מה התחביבים שלך' אני חייבת לחשוב על משהו אחר לשלוף מהכובע. אצל רוב הסטודנטים שאני מכירה התחביבים מסתכמים בטיול מדי פעם (פק"ל באנדרטת הנגב לא נחשב טיול), לשמוע מוזיקה או להוציא את הכלב פעם ביום. אבל לעומת רוב חבריי חסרי התחביבים מסתבר שיש סטודנטים שלקחו את הנושא כמה צעדים קדימה.

GAME ON

קרן אברהמסון (בת עשרים וארבע) היא גיימרית שלוקחת את התחביב שלה מאוד ברצינות. בימים אלו היא שחקנית פעילה בחמישה משחקים שונים, חברה בצוות המנהל של קהילת המשחק Heartstone ישראל בפייסבוק, מבלה בין שעה לשלוש שעות ביום מול אחד המשחקים וממש, אבל ממש לא מסכימה עם הסטיגמה הנפוצה על גיימרים. "כואב לי תמיד שאומרים שגיימרים הם אנטי-סוציאליים, חנונים ומוזרים. זה כל כך לא נכון. יש הכול מהכול, בנים, בנות, הייטקיסטים, סטודנטים לקולנוע, ילדים בני שתים-עשרה. אפילו את בן הזוג שלי הכרתי כי התחלנו לדבר על משחק מסוים, מפה לשם אנחנו יחד כבר ארבע שנים".

לצד התחביב אברהמסון היא סטודנטית בשנה א' למערכות מידע במכללה האקדמית תל אביב–יפו, מתגוררת בבאר שבע ועובדת בתפקיד ראש צוות בחברת IBM. "ביום רגיל אני מסיימת לעבוד ומגיעה הביתה באזור שבע. אם יש לי שיעורי בית אני אשחק שעה, אם אין לי אני אשחק יותר. יש אנשים שנחים עם ספר, אבל אני נחה ככה". אברהמסון מספרת שכמה מהמשחקים שהיא אוהבת משלבים חשיבה וטקטיקה וכמה מהם פשוט עוזרים לפרוק עצבים. "לכל מצב רוח יש משחק שמתאים לו. ביום חופש אני יכולה להעביר את כל היום בלשחק. אמנם זה תחביב מרכזי, אבל הוא לא משתלט לי על החיים ברמה של בא לפני הכול. זה תחביב מאוד דומיננטי, אבל עדיין תחביב".

אברהמסון מספרת שהגיל הממוצע בקהילה שהיא מנהלת עומד על עשרים ושלוש וכמו כן שרוב השחקנים הם גברים. "אין מה לעשות, עולם משחקי המחשב הוא גברי ברובו. מאז ומתמיד אמרו לבנות שזו טריטוריה של בנים. בנות בבובות, בנים במחשב. זו סטיגמה חברתית שגויה שהתפתחה. יוצא לי לשמוע הערות שקשורות לבנות, אבל הן רק מכניסות בי רצון להוכיח להם שהם טועים".

שיפתח עליי המצנח

לעומת אברהמסון אורן פרנקל (בן עשרים ושבע) רק מחכה לרגע שבו ישאיר בצד את המחשב ויצא החוצה כדי להשקיע עוד קצת בתחביב שלו. פרנקל, סטודנט בשנה ב' לכלכלה ולמנהל עסקים בבן גוריון, התחיל לצנוח בשנת 2015 ומאז הוא לא יכול להפסיק. עם רקורד של שלוש-מאות וחמישים צניחות מאחוריו הוא ממשיך לשעוט קדימה. "צנחתי בפעם הראשונה בטיול הגדול בקליפורניה. עוד לפני כן הבנתי שנדבקתי בחיידק הזה, אבל הצניחה הראשונה אשרה לי שאני רוצה להפוך את הענף הזה למשמעותי בחיים שלי". אחרי הטיול התחיל פרנקל לעבוד כמקפל מצנחים במרכז הצניחה "פרדייב", ואליו הוא מגיע עד היום כדי לעבוד וכמובן לצנוח. "הצניחה ממש מקרבת בין אנשים. מספיק שצנחת עם מישהו פעם אחת וכבר נהייתם חברים, כי עברת אתו את היציאה מהמטוס, ההתרגשות הזאת, הכיף אחרי הצניחה. על כל צניחה אני יכול לדבר יומיים".

לצד ההנאה הגדולה מדובר בתחביב לא ממש זול. "אני חוזר בסופי שבוע לחיפה כדי לעבוד ולצנוח. ציוד צניחה יכול להגיע ליותר מעשרים אלף שקל, וגם כל עלייה למטוס עולה כסף. הציוד יקר אבל ההתמכרות קשה יותר, אז עושים מה שצריך כדי להמשיך". בקרוב ישלב פרנקל בין האהבה לצניחה לבין אהבת הארץ. "באוניברסיטה אני מנהל את תכנית StandWithUs fellowship, שמכשירה סטודנטים להסברה על ישראל בעולם. כחלק מהפעילות שלנו תגיע השנה משלחת מחו"ל של אושיות אינסטגרם ופייסבוק מתחום הספורט לישראל והמטרה שלי היא להצניח כל אחד מהם, שיראו את הארץ מגבוה ויחוו את החוויה המיוחדת הזאת".

איפה אתה חולם לצנוח?

"בפסטיבל ברנינג מן. בקיץ אני אגיע לשם בפעם השלישית, ואחרי פעמיים שלא יצא לי לצנוח אולי הפעם זה יצליח. אחד הקאמפים מארגן את הצניחות, החבר'ה בעבודה אומרים שזה מסוכן מדי ואני מסכים אִתם, אבל אני אנסה בכל זאת. גם לקפוץ ממטוס זה לא הכי בטוח".

מחאה 101

ובזמן שפרנקל מסתכן בין שמים לארץ, מרילי קליימאן (בת עשרים וחמש) כבר מבינה דבר או שניים בניהול סיכונים על הקרקע. אירוע מכונן אחד לפני ארבעה חודשים גרם לה לקבל הודעות נאצה במסנג'ר ולהבין תוך כדי שהתחביב המרכזי שלה עומד להיות הובלת מחאות. "הרב אליעזר ברלנד, שהיה רב גדול בחסידות ברסלב והורשע בביצוע עבירות מין, ניסה לחזור לקונצנזוס והתחיל 'סיבוב הופעות' שבמסגרתו העביר שיעורים בכל הארץ. חברה שלי הובילה את המחאה נגדו במרכז וביקשה ממני שאעלה פוסט נגד ההגעה שלו להיכל התרבות באר שבע". קליימאן העלתה פוסטים בקבוצות "התקבלתי לבן גוריון" ו"באר שבע ביחד" ולא שיערה שיהפכו תוך דקות לאש ויראלית בשדה קוצים. "זה היה שבוע מטורף. המון אנשים התקשרו למנהל היכל התרבות והפעילו עליו לחץ לבטל את האירוע, התראיינתי לתקשורת המקומית והארצית, אפילו רוביק (דנילוביץ' – ס"א) שלח לי הודעה. כמובן שהיה פחות נעים לקבל מהחסידים שלו הודעות כמו 'תישרפי בגיהינום' ו'אנחנו נגיע אלייך'". בסופו של דבר השיעור הועבר במחסן בעמק שרה. "במקום אלפים הגיעו לשיעור שלו פחות ממאתיים, הלחץ עבד. נפל לי האסימון שמאבק מצליח רק אם יש אנשים שמסכימים אתך. לבד לא הייתי מצליחה. זה היה מאמץ משותף".

אחרי שהסתיים המאבק המוצלח חזרה קליימאן לשגרה בתור סטודנטית בשנה ב' לפסיכולוגיה ולהיסטוריה של עם ישראל בבן גוריון ובתפקיד רכזת בקרן משה. בין לבין היא פעילה במחאות נוספות על ידי נוכחות בהפגנות או מאחורי המקלדת. "העסקה ישירה, הדיקן המטריד, כשיש הפגנה שאני מסכימה אתה אני שם, או מנסה לפחות. כך גם עם אברה מנגיסטו וצעדת השרמוטות בתל אביב. גם לי יש עבודה, אני לא מחפשת מאבקים כל היום, אבל כשמשהו מפריע לי אני אקום ואעשה". כעת נמנית קליימאן עם צוות ההפקה של צעדת "את לא אשמה" שתתקיים החודש בבאר שבע. "אנחנו יוצאות נגד האשמת הקורבן, שנשים וגברים שנפגעו מינית לא ייקחו על עצמם את האשמה. מבחינתי המחאה נגד ברלנד הייתה יריית הפתיחה. היא הראתה לי שלהוביל מחאות זה לא כזה מפחיד".

אין ספק שבינג' של בייק אוף די מחוויר לעומת האפשרויות האחרות שגיליתי שעומדות בפניי. אולי הגיע הזמן שאני אמצא לעצמי תחביב קצת יותר מעניין. מוזמנים לשלוח הצעות.

נגישות