הצד של אף אחת 567
מאת: אור הוכמן והודיה תורג'מן

והפעם – האם להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות?

נגד | הודיה תורג'מן

בכל פעם שעולה נושא הפרדת יום הזיכרון מיום העצמאות אני אומרת באופן אינסטינקטיבי: "לא, זה רעיון גרוע", אך אף פעם לא ישבתי לפרוט את הסירוב הזה. הצימוד בין שני הימים כה חקוק בתודעה הקולקטיבית שלנו, שגם בבואנו להגן עליו אנחנו מתקשים להסביר למה זה יותר מתחושה, למה אנחנו מחבקים את הדיסוננס הזה כל שנה?

מעבר לעובדה שאנשים אוהבים להיצמד למוכר ולפחד הרגיל משינויים, יש פה משהו מהותי. הרי יום הזיכרון ויום העצמאות הולחמו יחדיו כדי לעצב תפיסה כלשהי, כדי לשמר אתוס; אנו חבים את קיום השמחה ואת העצמאות לשכול ולאבדן. ובעצם בבואי להגן על הצימוד הזה אני מגנה על התפיסה שלכל מטבע יש שני צדדים. לעולם לא נוכל להצביע על טוב בהיעדר רע, לעולם לא נוכל להבין את היציבות שבקרקע ללא היכולת לעוף באוויר. לעולם, לעולם לא נוכל לתפוס את עומק השמחה שבקיום ובעצמאות ללא האבל על המוות ועל האנשים שאינם. דווקא המעבר החד הזה ביניהם הוא שמעמת אותנו עם המציאות, שמכריח אותנו להשקיע בזה מחשבה בניסיון לפתור את אותה תחושה פרדוקסאלית. אני לא מגנה על אתוס כזה או אחר, אני מגנה על הצמרמורת שמקבלים בדיוק בתפר הזה בין הימים, כשמעלים את הדגל מחצי התורן ואת שואלת את עצמך, איך אפשר לשמוח כל כך מהר? הדיסוננס מכריח אותנו להתמודד בכל שנה מחדש עם השאלות – האם המדינה חייבת את קיומה למישהו? ואם כן, למי? האם זה היה הכרחי? האם השמחה שלי גורעת מהאבל שלי או להפך?

וזו המהות של ההדבקה העיקשת הזאת בין הימים. לא בהכרח אתוס "מגש הכסף" של אלתרמן ולא הקניית משמעות למוות ולא נחמה למשפחות השכולות. אלא לגרום לנו, אזרחי המדינה הזאת, להתמודד עם השאלות הקשות.

בעד הפרדה בין העצמאות לזיכרון | אור הוכמן

אותו ויכוח ישן עולה בכל שנה מחדש: האם להפריד בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין יום העצמאות הצמודים זה לזה. הטוענים נגד ההפרדה מציגים לרוב טיעונים זהים. הם גורסים בדבר הסמליות במעבר ההדוק בין זיכרון חיילנו לבין חגיגת עצמאותנו, וקובעים כי ביום עצמאותנו יש לעלות את זכר החיילים שמידם באה עצמאות זו – "ובמותם ציוו לנו את החיים". על הנייר הסימבוליות הזו אכן מרגשת. המעבר החד בין העצב לשמחה מחדד את ההקרבה למען המדינה היקרה שלנו אשר עליה אנו עדיין נלחמים מדי יום ביומו. בפועל שכחנו שאנחנו לא נמצאים בספר שקוראים בשיעור ספרות, שבו הסימבוליות מכתיבה את המשחק. אנחנו נמצאים במציאות. ובמציאות הסימבוליות היא משנית לכאב החד שדוקר את המשפחות השכולות יום אחר יום, ובפרט ביום הזיכרון.

כשהמשפחות השכולות, שהיום הזה נועד לכבד את יקיריהן, באות ומבקשות: הפרידו בין הימים, אנו צריכים להקשיב. זהו היום הקשה ביותר לעשרות אלפי משפחות בארץ, יש שהפכו למשפחות שכולות לפני שנים אחדות או פחות מכך, ואחרות לפני שנים רבות, וכולן חולקות את הכאב הקשה והמטלטל ביותר. כשהן באות ואומרות: אחרי יום כזה אנחנו צריכים לנוח, ובטח שלא לחגוג בהופעות יום העצמאות תחת הזיקוקים ומעל המנגל, אנו צריכים להקשיב. כשהן רואות את עם ישראל אבל על יקיריהן וכעבור שעה רוקד על המדשאות עד השעות הקטנות, אי אפשר שלא להרגיש צביטה קטנה, ולבקש: הפרידו בין הימים האלו, כדי שגם אנחנו נוכל לחגוג את המדינה. מדינות רבות מציינות יום זיכרון לחיילים שנפלו במלחמות. היום הזה לעולם לא צמוד ליום העצמאות עצמו. אולי הגיע הזמן להקשיב למדינות האלו ולשים את הסימבוליות היפה הזו בצד, ולכבד את בקשתם של אלו שבזכותם יש לנו עצמאות לחגוג.

נגישות