הצד של אף אחד
מאת: דניאל רימברג ונתנאל סימקין

מימון ממשלתי של יצירות המבקרות את המדינה

נגד | נתנאל סימקין

קו דק הוא כל מה שמפריד בין חופש ביטוי והסתה. בימינו סרטים, הצגות וסאטירה הופכים יותר ויותר לכלי מעצב המייצר תמונת מצב שמשפיעה על התודעה. ישנה בעיה אחת בעניין – התודעה נוצרת על ידי אנשים שרוצים להציג תמונה מסוימת, ולאו דווקא כפי שהיא במציאות.

לאחרונה עלו קולות בנוגע להפסקת מימון הצגות וסרטים על ידי שרת התרבות, מירי רגב. אמנים ואנשי רוח רבים קמו בזעקת קרב, הם נלחמו על חופש הביטוי ומחו על הניסיון של השרה "להשתיק" את התרבות בישראל. בין שהשרה מנסה להשתיק את השיח ובין שלא, דבר אחד בטוח, השרה פועלת כנגד תופעת ה"לירוק לבאר שממנה שתית". האם המדינה צריכה לממן אמנים כמו תאמר נאפר שמשווה את ישראל לגרמניה הנאצית ונותן לגיטימציה לטרור ולפיגועים בישראלים? האם המדינה צריכה לשמור על חופש הביטוי במחיר של עידוד לטרור, כמו בהצגות בתיאטרון יפו שבהן הופכים אסירים עם דם על הידיים לגיבורי תרבות? ולבסוף, האם אותו חופש ביטוי שמכתים חיילים ושמציג אותם כקלגסים וכרוצחים צריך להיות ממומן על ידי משפחות שכולות ששלחו את בניהם ובנותיהם לשמור על המדינה, מדינה הנותנת לגיטימציה לקולות השמחה לאיד על מות ילדיהם?

חופש הביטוי הוא אחת הזכויות המרכזיות שיש לנו בהיותינו אזרחים במדינה דמוקרטית, אבל השאלה היא באיזה מחיר? או יותר נכון – לאיזה צד? כאשר הצגות מהללות משוררות פלסטינאיות הקוראות לפגוע בחיילים מדובר בחופש ביטוי ויצירה. מנגד, כאשר עמיר בניון או אריאל זילבר יוצרים שירים, עולה קול חריף על חרם יצירותיהם והפסקת מימון הופעותיהם. חופש הביטוי הוא זכות שקיימת לכל אזרח (בתנאי שלא מסיתים לאלימות), אבל מימון החופש על ידי המדינה הוא לא הכרח, בטח ובטח כשקוראים לפגוע בה.

בעד | דניאל רימברג

כשאני בוחן את השאלה – "האם על הממשלה לממן יצירות אשר מבקרות את המדינה?" אני קודם כול מנסה להבין את מהות הדמוקרטיה במדינתנו, או יותר נכון את מהות הדמוקרטיה אשר אמורה להיות. "הבסיס של הדמוקרטיה הוא חירות", אמר אריסטו, וגם היה לו בסיס איתן לאמירה הזאת. ביוון העתיקה שבה נהגתה הדמוקרטיה היה כבוד גדול לחירויות האזרח ובין היתר לחופש הביטוי של האזרחים. התיאטרון שמכיל את הטרגדיה, את הקומדיה ואת הסאטירה הומצא גם הוא ביוון, ואין זה דבר מקרי שיש קשר בין השניים.

אמנות, תיאטרון, קולנוע, שירה, כתיבה או תרבות כשם כולל – אלה הם הדרכים של האזרח להביע את עצמו ופעמים רבות גם להעלות ביקורת כנגד המדינה. וכן, זה חשוב ואפילו קריטי שהתרבות תפיק יצירות ביקורתיות, כי הן עשויות להציב בפני המדינה והממשלה מראה שמשקפת ומציגה דברים שלא נוח לעמוד מולם, דברים שיש צורך לשנות. פרט לכך, תרבות ביקורתית, טובה, איכותית ונוקבת מפתחת חשיבה ביקורתית בקרב האזרחים שנחשפים אליה. אני הייתי רוצה לחיות במדינה שבה האזרחים מטילים ספק ולא לוקחים את מה שאומרים להם כמובן מאליו.

אפשר לבוא ולומר – "בסדר, שיפיקו יצירות ביקורתיות כנגד המדינה, אבל למה שהיא תממן אותם?". למה? כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, או לפחות מתיימרים לחיות במדינה כזאת. דמוקרטיה אמתית חייבת לקבל באופן שוטף ביקורת שתעמיד אותה במבחן ותגרום לה לבדוק האם היא מתפקדת כראוי, האם היא באמת פועלת לטובת האזרח. כאשר שרים בממשלה ושרת התרבות בראשם מחרימים תקציבים ליצירות ביקורתיות הם פוגעים בתפקודה הדמוקרטי של המדינה, הם מובילים אותה במכוון או לא במכוון אל עבר שלטון "מחשבות", למקום שאסור לנו להגיע אליו.

נגישות