הצד שלו, הצד שלה
מאת: גלי סיטון וליעד וכניש

הצד שלה | גלי סיטון

ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל קשה לי עם סטוצים. הסיפור הזה שחוזר על עצמו בכל פעם, החיוך הקפוא, הבדיחות הבאנליות שגוררות צחוק מאולץ ושאלות פילוסופיות טיפשיות על איך צריך לאכול קרמבו, והבוקר. אוי, הבוקר שמתערבב עם לילה שמתערבב עם פאב גרוע ואלכוהול זול. הבטחתי לעצמי שאני לא אעבור את רף שני הסטוצים בסמסטר, והנה אנחנו באמצע, ואתמול שברתי את המילה עם השלישי. לקראת אמצע היום אני כבר מרגישה שהעיניים לא יחזיקו עוד שיעור אם הן לא יקבלו אגרוף לפנים. הלכתי לקנות קפה וראיתי תור באורך שהזכיר לי שאמצע היום ולאף אחד לא קל כאן, ואז זיהיתי את העורף של חגי, שכבר נעשה לי מוכר. באלגנטיות של איגואנה שמשתלבת עם הכול ועם כולם נדחקתי לצדו ואמרתי שלום כאילו הייתי פה כל הזמן. הלב אומר להזמין הפוך, אבל העיניים ראו: "שחור בבקשה", וכשראיתי את חגי מתמהמה הוספתי "פעמיים". זה יום קשה לכולם.

כשהלכנו לפינת הסוכר חשבתי לעצמי איך שוב עברתי לילה כזה, איך שוב אני מרביצה סטוצים כאילו זה כיף, איך אני אמורה להיות פה עד ארבע, איך אני מסיימת את התואר הזה, איך בא לי להתנזר. חגי שאל איך עוד לא החלפנו טלפונים, ואני, שפעלתי כבר כמה שעות על אוטומט, עניתי "איך?" ואז החלפנו. שיט. זה ממש לא מה שתכננתי.

"שום דבר? כלום? לא תשלחי אפילו הודעה?", נזפה בי טלי כשישבנו אצלי בבית וניסינו להפעיל ללא הצלחה פרק מהאנטומיה של גריי דרך האינטרנט. "די, טלי, התעייפתי". "אל תתייאשי! קצת סבלנות, אולי הפעם זה יעבוד". כבר לא הייתי בטוחה אם היא דיברה על הפרק או על חיי האהבה הכושלים שלי. מה מהשניים יותר תקוע אצלי כרגע?... "מה אכפת לך לנסות? תביאי, נראה את התמונה שלו בוואטסאפ", היא חטפה ממני את הפלאפון ואני נשכבתי על הספה. "נו מה, חמוד, מה הבעיה? חשבתי היה לכם חיבור טוב". "כן", התיישבתי ולקחתי את הפלאפון בחזרה, "בגיאורגיה, כשנפגשנו במקרה בטיול והתחלנו לדבר. לא בבאר שבע. אני לא מאמינה לגברים בעיר הזאת, היא משבשת אותם".

האינטרנט עדיין היה תקוע וטלי ואני כבר היינו קרובות לוותר כשפתאום הפלאפון שלי צלצל. חגי. הנחתי את הפלאפון על השולחן ונשכבתי שוב על הספה. "ברצינות?". טלי לקחה את הפלאפון והצמידה אותו אליי. "יא סתומה, זה מצלצל לי באוזן!". "נו", היא חייכה, "אז תעני".

עניתי וניהלתי אתו שיחת חולין רגילה, ואז בלי הכנות, בלי ללכת סחור-סחור, בלי להגיד לי ביי, לסנן אותי יומיים, לשלוח עוד הודעה ולחכות שבוע, הוא פתאום שאל אם יש לי תכניות ואם בא לי לצאת. פשוט ככה. "כן!", פלטתי שנייה אחרי שקלטתי שבא לי לצאת, אבל בטעות יצא שאמרתי שיש לי תכניות אז לא יקרה. ראיתי בזווית העין את טלי מחפשת סכין במטבח לדקור אותי ומיד תיקנתי, "אולי מחר?".

טלי התיישבה לידי עם הפרצוף המרוצה שלה, ואני גלגלתי עיניים, "שיהיה", והתחלתי להתעסק עם העכבר של המחשב. פתאום הפרק התחיל, אחרי הרבה זמן ואלף ניסיונות, בלי שום הסבר הגיוני, נראה שזה מתחיל לעבוד.

הצד שלו | ליעד וכניש

אחרי שהבטחתי לעצמי שלא אעבור עוד את רף שתי כוסות הקפה ליום, השעה הייתה רק אחת בצהריים וכבר עמדתי בתור לקפה השלישי שלי. הרגשתי רע עם זה שאני לא מצליח לעמוד בהתחייבויות שלי כלפי עצמי, אבל לא מספיק רע בשביל להסתובב ולצאת מהתור. "היי, חגי! מה נשמע?", שמעתי קול נשי מאחוריי. הסתובבתי והבחנתי במיקה, לא ראיתי אותה מאז היום הראשון של שנת הלימודים. בחינניות היא הצליחה לעקוף את כל התור ולהתברג לצדי, שלושה רגעים מהקופה. הילדה גאון, חשבתי לעצמי. כשהגענו לקופה מיקה הקדימה אותי וביקשה מהקופאית פעמיים שחור. ברגע הזה נפלתי ברשתה. תמיד הייתה לי חולשה לבחורות אסרטיביות ששותות קפה שחור. שאלתי אותה איך זה שעדיין לא החלפנו טלפונים, היא שאלה איך באמת, ואז החלפנו.

"אחי, אל תהיה מעפן. לשלוח הודעה זה בנאלי. תתקשר אליה, תפתיע", נזף בי עמית כשסיפרתי לו שאני מתכנן לשלוח הודעה למיקה ולהזמין אותה לצאת. האמת היא שעמית מומחה בעולם הדייטינג. בשנה ומשהו שאנחנו מכירים הוא יצא לאיזה שלושים דייטים מבלי להגזים. אין ספק שבהתחלות הוא טוב, מה שלא אוכל להגיד על המשכים. אני, לעומתו, גרוע בהתחלות. עד היום לא הצלחתי להבין אם בנות מעדיפות הודעת פתיחה סטנדרטית ובוגרת שמתחילה ב-'היי' ונגמרת ב-'מה קורה', או שהן בכלל מעדיפות משפט פתיחה שנון כמו המשפט ההוא עם העוגייה של הקרמבו.

"צודק, אתקשר אליה אחר כך", אמרתי. "תפסיק כבר עם האחר כך הזה, תתקשר אליה עכשיו!", ציווה, וכשהבין שלא אשתף פעולה חטף את הטלפון מידי וחייג אליה תוך כדי שהוא מתגונן מפניי. בדיוק כשהתחלתי לתאר מה אעשה לו אם לא יביא לי את הטלפון מיד, נשמע קול חרישי ברקע.
עמית מסר לי את הטלפון במהירות כאילו היה רימון-יד חסר ניצרה שהולך להתפוצץ בכל רגע, ואולי קצת קיוויתי שזה מה שיקרה. לבי הלם בחוזקה, קיבלתי פחות משנייה להסדיר נשימה, לגבש תכנית פעולה וכמובן, לפתוח כבר את הפה.

"היי, מה קורה?", הצלחתי לגמגם איכשהו והרגשתי כמו אידיוט מושלם. מיקה השיבה שהיא בסדר ואפילו התעניינה בשלומי. עמית חיזק אותי מהצד וסימן לי להמשיך. שאלתי אותה אם היא נהנתה מהקפה ומשם גלשנו לשיחת חולין מהסרטים. שמחתי שהשיחה זרמה אף על פי שלא הזכרנו בכלל את העוגייה של הקרמבו. "תציע לה לצאת! תציע לה לצאת!", החל עמית לזמר. לחץ הקהל השפיע עליי ושאלתי אותה אם יש לה תכניות להיום בערב. היא ענתה שכן, שיש לה.

זהו. אפשר לקפל את הדברים ולחזור לנתניה, מיקה לא רוצה אותי. עמית תפס את ראשו כמסרב להאמין. שלחתי לעברו מבט מאשים. הוא השיב לי מבט של 'זה מעולם לא קרה לי'. ואז, משום מקום היא הוציאה מפיה את המילים הקסומות הבאות – "אבל אפשר מחר".
צליל ניתוק השיחה נשמע ובישר על פתיחת החגיגות. עמית קפץ עליי ומעך את גופי הצנום, שמפניה קרה שטפה את רצפת החדר, זיקוקי דינור התנפצו בשמי הארץ, ומספר לא מבוטל של אסירים קיבלו חנינה מהנשיא. יש הטוענים שמי שלא ראה שמחה כמו זו לא ראה שמחה מימיו. מיקה אמרה לי כן.

נגישות