הצד שלו, הצד שלה 569
מאת: גלי סיטון ודותן בן יוסף

למען השם

הצד שלה | גלי סיטון

קיץ וחם ונוזל לי המוח והגוף שלי מאדה את עצמו מהנוזלים המנוזלים שמטפטפים כל הדרך הצורבת ממזגן למזגן. אני לא טובה בקיץ. שמש בוערת עושה אותי עצבנית, המילים שלי נשרפות על גחלים, ואני חושבת שצריך לכלוא אותי לשלושה חודשים במזגן, אחרת פורצת ממני אלימות שאני לא אהיה מסוגלת לקחת עליה אחריות. החבר טס עם כרטיסים של הרגע האחרון לרודוס, מצא דיל משוגע. הוא הציע לי להצטרף, והאמת שכבר הוכחנו לזוגיות שלנו שחופשות עושות לנו טוב (למי לא בעצם), אבל ויתרתי. אני לא מהאנשים האלה שפשוט יכולים לעזוב את הכול, להפנות אצבע משולשת לעולם ולחיות את החיים הטובים. לא, אני נוזל כרגע, ובתור נוזל אין לי יכולות כאלו משוכללות.

אנשים תמיד אומרים שתקופת מבחנים בחורף היא יותר קלה, כי בחורף גם ככה גשום ומבאס, לא יוצאים מהבית אז אין פיתויים. אצלי זה הפוך. אני לא זזה מהבית בקיץ. אם אני לא משרה את עצמי בבריכה, אין מצב שתראו אותי מסתובבת בין החיים על הכדור, נגמרו פגישות רומנטיות בספרייה, לא יעזור שום קפה קר. בלילות אני כן מוכנה לצאת מהמחילה הממוזגת שלי. לכן כשחברה הציעה לי לבוא לברקה שני, לא התלבטתי הרבה. אני פחות הטיפוס של ימי שני, כי אני חנונית מדי ללכת לישון בארבע לפנות בוקר באמצע שבוע, אבל מכיוון שבמהלך השבוע החברות שומרות ממני מרחק בטיחותי של ארבעים מטר, חשבתי שזאת תהיה הזדמנות להתאוורר ולהתעדכן קצת מה התחדש אצל כל אחת מאז חודש מאי.

עוד חוזר הניגון של סטטיק ובן אל, שלא נזנח לשווא, וחוזרת הדירה הצפופה, וכוסות שוטים קטנות נשפכות מהצדדים ומשאירות אצבעות וודקה לכל הערב, חוזרת המולה וצהלה, ואני חוזרת מהלילה הזה קצת טרללה. רקדתי כל הלילה יחפה ויש לי תחושה שהרצפה לא אהבה את זה, אחרת אין לי הסבר לכל שבבי העץ הקטנים שדקרו אותי כל הערב. חזרתי לפנות בוקר הביתה והלכתי להתקלח. המקלחת העירה אותי מחדש והתמלאתי אנרגיות שקריות של שכרות. התחלתי להשאיר מונולוגים קצרים בהודעות קוליות לחבר: "אני רוצה גם להיות שיכורה מתוקה כמוך!!! יא חמודי אחד" זאת הייתה ההודעה שאני זוכרת שהשארתי לפני שנרדמתי הפוכה במיטה.

בוקר למחרת התעוררתי בשתים-עשרה. אף על פי שכבר הבנתי שאני מוותרת על שני שיעורים באותו יום, בערך משבע בבוקר הצצתי כל חצי שעה לחפש איזו הודעה נמסה של הבחור על המלמולים השיכורים המתוקים שלי. כל ההודעות נצבעו בכחול של הקשבה, אבל מסך התשובה נשאר שקט. לקחתי את המכשיר אליי והתחלתי להקשיב לזיוני שכל שלי, עד שהגעתי להודעה האחרונה:
"אוף... אני מתגעגעת אליך, גיא... בא לי שתבוא".

במכה אחת נפל עליי ההנגאובר הכי חזק שהיה לי. נקודות שחורות התחילו לרצד לי מול העיניים, הרצתי שוב את ההודעה לבדוק ששמעתי נכון. פאק. "היי, מותק, דבר אתי כשאתה רואה את זה". אני שולחת ונקברת בחושך מתחת לשמיכה. אני מדליקה את המסך בחושך, רואה שהוא מחובר ושגם את ההודעה הזאת הוא קרא.
"איתמר... דבר אתי. בבקשה".

הצד שלו | דותן בן יוסף

הקיץ הגיע ואמנם כביכול יש סמסטר, אבל זה סמסטר ב'. ידוע שהוא בגדר המלצה בלבד, אחרת לא היה פורים, פסח, שבועות, יום סטודנט, מסיבת בריכה וכו' וכו'. אז כל אלו כבר עברו ויש עוד מעט זמן עד לתקופת המבחנים הנפלאה הבאה עלינו לטובה – האחרונה בתואר, תודה לאל שהחיינו והגיענו לזמן הזה. אודה יותר כאשר גם זה ייגמר. בכל מקרה, במטרה לפנק את עצמנו בעוד קצת אנרגיות החלטתי לטוס לרודוס ברגע האחרון. הצעתי למיקה להצטרף אבל היא מלמלה משהו על חום ונוזלים, וזה היה נשמע כמו משהו משיעורי כימיה אז התחלתי לחלום בהקיץ. לא נורא, החלפתי אותה בחבר טוב מהבית שלא עושה עם עצמו הרבה אבל איכשהו תמיד מרשה לעצמו לעשות דברים כאלו.

רודוס בתחילת שבוע זה לא בדיוק איביזה, אין אוויר בוויזה אבל יש בריזה נחמדה. לפחות אין פה את סטטיק ובן אל. יום הסטודנט הספיק לי. הייתי שמח לברי אבל. בגדול אין הרבה מה לעשות פה חוץ מלשבת ולהתפנן, לנסות להתחמק מישראלים כמה שיותר ולשתות כמה מוחיטו'ז ביום כדי להרגיש שאתה באמת בחופשה. או בירח דבש.

"מיקה חסרה לי", אני מספר לחבר שלי. הוא בתגובה עונה "עזוב אותך. כשתחזור תהיה אִתה כל הזמן. עכשיו תיהנה מהעכשיו. עוף על זה". הבחור קלישאה מהלכת אבל אני מתנחם בזה שלכל חבורה יש אחד כזה. ביום שני, שהיה גם היום השני מתוך שלושת ימי הרודוס שלנו, עשינו חיים משוגעים: בבוקר עשינו אופנועי ים, בצהריים שתינו ולימדנו כמה תיירות שש-בש מהו, שנת אחר צהריים קטנה, ובערב החלטנו לצאת לאיזה מועדון קרוב פה שאמרו לנו שהוא ממש זול אבל מלא אנשים מצחיקים. מכיוון ששנינו נמצאים במערכות יחסים, ממילא לא חיפשנו משהו מעבר לזה.

כשהגענו לשם, החלטנו שזה הלילה האחרון שלנו פה ונעשה שטויות, נשתה, נבלה, נעשן, נרקוד ועוד פעלים של דברים שמסמלים כיף והנאה. ככל שעבר הזמן הכול התחיל מעט להתערפל. כשקמתי בבוקר זכרתי מעט מפה ומעט מפה. נכנסתי לגלריה בטלפון לחפש הוכחות, ואכן מצאתי סלפים אקראיים עם אנשים שנראים כאילו אנחנו החברים הכי טובים בעולם, כמה תמונות של רצפה ועוד כמה תמונות מטושטשות שספק אומרות משהו.

פתאום אני חושב לעצמי שיום שלם לא דיברתי עם מיקה ושאני מתגעגע אליה אפילו שהיום חוזרים הביתה. אני פותח את הוואטסאפ ורואה איזה שש הודעות קוליות ממנה מאמצע הלילה, שמסתבר שכבר הקשבתי להן, אבל אני לא זוכר כלום. אני פותח את ההודעה הראשונה והדציבלים של הצעקות השיכורות של מיקה "אני רוצה להיות גם שיכורה מתוקה כמוך!!! יא חמודי אחד!" גם מעירות את חבר שלי בבהלה. אני עובר הודעה-הודעה, ופתאום בהודעה האחרונה אני שומע "אוף... אני מתגעגעת אליך, גיא... בא לי שתבוא". חבר שלי מסתכל עליי בשוק שהוא מעבר לשוק של חמרמורת ובוקר ברודוס. "תשמיע שוב" הוא אומר לי. "אוף... אני מתגעגעת אליך, גיא... בא לי שתבוא".

אני זורק את הטלפון בעצבים על המיטה ופונה לחבר שלי, "זאת הייתה יכולה להיות הודעה מדהימה. אם רק זה לא היה השם של האקס שלה".

נגישות