הצד שלו, הצד שלה 567
מאת: גלי סיטון ודותן בן יוסף

אילת או לא אילת?

הצד שלה | גלי סיטון

לחתונה שלי לא אתארגן מראש כמו לפאנג'ויה. אחרי ששנה שעברה גיליתי שאזלו הכרטיסים משהו כמו שנתיים לפני תאריך האירוע, השנה עוד לפני ששילמתי שכר לימוד, לפני שסיימתי מועדי ב' של הסמסטר הקודם-קודם, לפני שאישרו לי בקשת הצטרפות לקבוצה "התקבלתי" – הזמנתי כרטיסים. בדקתי את כל המסלולים האפשריים, מלונות, מחירי אלכוהול, כמות כפכפים מומלצת, יתרונות וחסרונות של שמלה מול שורטס, אין מוכנה ממני. וכמובן, מכיוון שהזמנתי כרטיסים סמוך לגילוי האש, לא יכולתי לנבא לעצמי מה יהיה הסטאטוס שלי עד שיגיע האירוע העתידני הזה, אבל זה לא משנה. משה, עומר, אני רוצה לרקוד! והפאנג'ויה זו ההזדמנות שלי לרקוד כל היום, כל יום. מכיוון שאין לי את הכישרון ורוב האומה אינה עיוורת, זה לא קורה לעתים קרובות. אירוע כמו הפאנג'ויה, שבו רוקדים ושותים כל היום, שם את חוש הראייה והביקורת על ממתינה, זה בדיוק בשבילי.

אני והחבר יוצאים זה תקופה. מאז הטיול בדרום הכול נהיה ורוד ומתוק, הוא ממש מוצא חן בעיניי. עדיין לא דיברנו על הפאנג'ויה... וואי, הלוואי שאנחנו באותו מלון! אני אתנגב לחדר שלו באמצע הלילה כמו בטיול שנתי! אני רק חושבת על זה ומתרגשת. קבענו הערב, אבל בא לי לדעת כבר עכשיו, שאני אדע לאן לכוון את הפרפרים שלי, לכיוון המלון שלי או למלון שליד. הוא עונה לפלאפון די מהר, ובשמחה, מזהים בקול שלו מתי הוא מחייך. השמחה הזו משדרת בדיוק על הגלים שלי. וכמו הגלים אנחנו מתנפצים אל המזח, אל החיים, כשהוא אומר שהוא לא בא, ושהוא חושב שזה "ממש דבילי, מי הולך לדברים כאלה בכלל?". "אני", עניתי בקול שקט. דממה בקו, דממה בלב, מכבים לי את המוזיקה באמצע, סוגרים עליי את הים, מכסים אותי במגבת גדולה, ומזרזים אותי לעלות לאוטובוס הביתה. זה לא העניין שהוא לא מגיע, אלא הדרך שבה הוא מדבר על זה. ועליי. "בסדר, יש לך עוד מספיק זמן למכור את הכרטיס". מה נראה לו? אני סופרת ימים, אני מוכנה מלפני חצי שנה, מה למכור? אשמתי שהוא בן אדם אפור, אפל ומוריד? "טוב, נדבר על זה בערב".

לא ראיתי את זה מגיע. חשבתי שהוא כבר די סומך עליי בשביל לשחרר. הוא לא חייב להיות שם. אני לא צריכה שהבן זוג שלי ילווה אותי לכל אירוע, לא אכפת לי שהוא לא אוהב מסיבות אם בסוף היום הוא שם אתי. אם הוא לא מסוגל לסמוך עליי, זאת בעיה אחרת. הוא הגיע אליי לדירה עם בקבוק יין. לקחתי לנו קערה עם ענבים והלכנו לחדר. התיישבנו שנינו על המיטה, ושתקנו במבוכה בפעם הראשונה מזה קצת יותר מחצי שנה. "אתה מוכן להסביר לי מה הקטע? כי באמת שאני לא מבינה". הוא לקח שלוק גדול מהיין והניח את הראש שלו עליי. בעיניים עצומות הוא דיבר, ודיבר, על הכול. ליטפתי לו את הראש בשקט, ופיצלתי את עצמי בין הקשבה לבין תחושת שלווה ועונג על זה שהוא כאן, אתי.

הצד שלו | דותן בן יוסף

עוד לא החל הסמסטר אביב, וכבר בא לי פסח. אבל השנה זה לא בעקבות תשישות (כי בכל זאת, סמסטר אחרון באקדמיה – בואו נהנה ממנו כמה שיותר), אלא כי אני מארגן הפתעה למיקה. אחרי ההצלחה של הטיול שלנו לדרום החלטתי שבחופש הבא שיש לנו אקח אותה לצימר בצפון. בכל זאת, אנחנו יוצאים כמה חודשים, וזה נראה לי לגיטימי לחלוטין להפתיע אותה ככה. אני מתרגש מזה, ואני בטוח שגם היא תעוף על זה. כשאני מגיע לחדר כושר ליד האוניברסיטה אני לא מצליח להבין למה יש פה כל כך הרבה אנשים שאני לא מכיר, שבוהים בעצמם במראות, שעושים פוזות לטלפונים שלהם, ושתופסים את כל המכשירים! ואז אני נזכר באימה – The Funjoya is coming. עולים לי פלשבקים משנה א', כשהייתי צעיר ויפה יותר, או לפחות פחות לא יפה. פלשבקים בעיקר כי אתה שלושה ימים במצב שכרות וסוטול מתמשך. כל העניין זכור לי כחוויה מטורפת בסך הכול, אבל כחלק מהטירוף קורים דברים לא ממש טובים. אחד כזה קרה במסיבה המרכזית במלון שלנו. רקדנו אני והחבר'ה הפוכים לחלוטין, וחבר נתן ליDare להתחיל עם הבחורה לידינו. שנה א', פאנג'ויה, קדימה, למי אכפת. התחלתי אתה, ושנינו ממש לא  במצב להחליט... משהו, ובסופו של דבר, כמו שקרה גם עם מיקה, מצאתי את עצמי בבוקר במיטה שלה. אבל בניגוד למקרה מיקה שהתפתח לקשר נפלא לה היה חבר. מאז הרגשתי רע עד כדי כך שאני מתעב את הפאנג'ויה ומעט מרחם על מי שהולך לשם. ובכל זאת, מה שקורה בפאנג'ויה נשאר בפאנג'ויה, ואני שמח שבזמן שכל האנשים היפים שהשתלטו לי על המכשירים יהיו באילת, אני אהיה עם מיקה בצימר רגוע בצפון.

בזמן שאני חולק מכשיר עם חמישה חברייה, מיקה מתקשרת. איזה כיף. אני מתלבט אם לומר לה כבר עכשיו שתשריין את פסח להפתעה שאני מכין לה. ואז כל הקלפים נטרפו. חשבתי שאין יותר לאן לרדת ביום הזה מאשר לשבת בזיעה של אדם אחר במכשיר רגליים בחדר כושר, ואז מיקה אומרת לי שהיא הולכת לפאנג'ויה. מיותר לציין שהעצבים שלי גברו והתנהגתי אליה בצורה די גועלית, אבל אני יודע איך זה פאנג'ויה. אני יודע מה יכול לקרות, חוויתי את זה על בשרי, לא רוצה שמיקה תהיה שם. אני שומע שהיא ממש מתבאסת עליי ואני מתבאס עליי גם. אולי הגיע הזמן לשכוח ממה שהיה. אני בוטח בה, אני אומר לעצמי תוך ויתור על המתנה לעוד מכשיר. כשאנחנו נפגשים בערב אני בא מפויס יותר, וכשהיא שואלת אותי מה קרה אני מרגיש שעליי להיות כן אתה. אז אני מניח עליה את הראש, מספר לה כמה דפוק הייתי פעם, ומקווה שהיא לא תבעט אותי ממנה. נעים לי ככה אתה. איך אפשר להאשים אותי שאני רוצה לבלות אתה סוף שבוע ארוך בצימר בצפון, אם רק מלשבת על המיטה שלה בבאר-שבע, אותה מיטה ש... אני כל כך נהנה?

נגישות