הצד שלו הצד שלה
מאת: גלי סיטון וליעד וכניש

הצד שלה | גלי סיטון

בצהרי יום שבת קיבלתי שיחה מאימא. היא סיפרה שהיא ואבא החליטו לנצל את היום השמשי לטיול בדרום. בינתיים חגי ואני היינו זרוקים קרוב לשבעים ושתיים שעות בתנוחות שונות במקומות שונים, נעים בציר הרחובות שבין הדירה שלי ושלו. סיימנו מרתון של שתי סדרות והיד עוד נטויה. המשפחה שלי לא באמת מטיילת, זה לא זורם לנו בדם. מבנה הגוף שלנו הוא תורשה משפחתית שמעוצב להתברג על ספה ולא על הר. לכן ידעתי למה אימא התכוונה כשהיא אמרה "טיול". כמה תמונות ליד כלניות, שיהיה בשר בוואטסאפ המשפחתי, ואז מסעדה מפנקת. לא שאני לא אוהבת את אורח החיים הנוודי שחגי ואני אימצנו, אבל יהיה נחמד לגוון את הפסטות והאורז בשביל התפנקות בורגנית. "תביאי את החבר שלך!", אימא אמרה, והקפידה להדגיש זאת אחרי שכבר הסכמתי. ניתקתי את השיחה ונעתי באי נוחות קלה על הספה, וחגי הרגיש. "סתם, ההורים שלי פה באזור, עושים טיול...". "נשמע אחלה!". "כן... הם רוצים שנצטרף". חגי התיישב על הספה, שינה את תנוחת השכיבה לראשונה מזה שעתיים, ונישק אותי במצח, "אני אשמח". העיניים שלי נדלקו. "באמת?", "כן", הוא נעמד, "אנחנו שם, לא?". קפצתי עליו מהספה וחיבקתי אותו חזק. "אני קופצת הביתה, נבוא לאסוף אותך".

הגעתי הביתה קצת מתרגשת. החלפתי בגדים שלוש פעמים, אף על פי שאני לא זו שצריכה להרשים, בכל זאת ההתרגשות בלבלה והסעירה אותי. בא לי שהם יאהבו אותו. ממש. אחרי שקפצו אליי נסענו לכיוון שלו. הוא חיכה לנו למטה, אך אבוי לעיניי שכך רואות: מכנסי טיולים מאובקים, סנדלי שורש וכובע מצחייה ביד. "רציני הבחור שלך", הספיק אבא לזרוק לפני שחגי נכנס.

"מה המסלול שלנו?", חגי שאל אחרי סמול-טוק קצר, וירה צרור של מסלולים שלא ברור מאיפה הוא שלף אותו. הסתכלתי על ההורים דרך המראה של האוטו, ראיתי את אימא עם חיוך מאופק, והתפללתי שאבא לא יזרוק איזו בדיחה שעלולה לעלות לי בזריקה של עצמי מהמערכת יחסים הזו. "דרום אדום", אמרתי.

אחרי בערך חצי שעה של תמונות באותו אזור חזרנו אל הרכב. חגי שאל אותי בשקט: "מתי מטיילים?". הסתובבתי אליו, והתחלתי לפתוח פער מההורים בהליכה איטית. "שומע, אנחנו... אמ... זהו בגדול הטיול שלנו". "הביתה? זהו?". הסברתי לחגי על התחנה הבאה בטיול. "מיקה, תראי אותי, איך אני אלך למסעדה בסנדלים? איך לא זרקת לי על זה משהו?". מה אני אגיד לו, שמרוב התרגשות שכחתי? הוא הגיב בכזאת קוליות וקלילות על הרעיון של פגישה עם ההורים, לא רציתי להדביק אותו בלחץ שלי. לא סתם מיהרתי להסתלק מהדירה שלו ברגע שאמר כן. לא הספקנו לסיים את השיחה וכבר הגענו לאוטו.

"אני יכולה לבחור היום איפה אוכלים?", הכרזתי בזמן הידוק החגורות באוטו. "בטח, מותק", חייכה אליי אימא. כיוונתי את אבא כשבראש שלי המחשבה שפינוק בורגני לא מפנק באמת אם הגבר לצדי לא מרוצה. אחרי שהגענו ההורים היו הראשונים לצאת מהאוטו, וחגי הספיק להדביק לי נשיקה על הלחי שלדעתי בנתה עוד שלב קטנטן בקשר שלנו.

הצד שלו | ליעד וכניש

"ההורים שלי התקשרו הרגע", מיקה אמרה ושלחה אליי מבט מעורער, כמו עומדת לבשר לי שהוריה לא מסכימים לה לצאת אתי, אפילו שעוד לא נפגשנו, ורק מפני ששם המשפחה שלי הוא בוקובזה. היא אמרה לי פעם שההורים שלה הם אשכנזים קרים כאלה, ומאז אני חושש שהיום הזה יגיע. כבר באתי להגיד לה שהסבים שלי בכלל עלו מצרפת ולא ממרוקו, אבל אז היא המשיכה ואמרה שהם עושים טיול באזור ושהם רוצים שנצטרף. קול! חשבתי לעצמי. הרבה זמן עבר מאז שסנדלי השורש שלי אכלו קצת אבק והן כבר לא נראות מוזנחות יותר. ואז נפל לי האסימון למה מיקה הייתה מעורערת. עברתי לתנוחת ישיבה כדי שאוכל לנשק אותה במצח כמו שהיא אוהבת, ואמרתי שאשמח לצאת לטיול ולפגוש את ההורים שלה. היא נראתה מופתעת ומאושרת מתשובתי. "אני חושב שאנחנו כבר לגמרי בשלב הזה", אמרתי לה, והיא קפצה עליי ואמרה שהיא הולכת להתארגן בביתה ושהם יבואו לאסוף אותי בקרוב. זאת ההזדמנות שלי להוכיח לסוקולובסקים שאני הרבה יותר מסתם בוקובזה!

עליתי על מכנסי הטיולים המאובקים, שלא עברו כביסה לאחר הטיול האחרון שעשיתי בנחל צאלים, לבשתי את חולצת המסלול הגזורה, השתרשתי ולא שכחתי לקחת אתי כובע מצחייה, משקפי שמש וקרם הגנה לכל מקרה שיהיה. ההורים של מיקה עוד יתאהבו בי יותר ממנה! הטלפון צלצל ואני ירדתי במהירות כדי שלא יחשבו שאני מאלה שצריך לחכות להם. הם הגיעו. עליתי לרכב ופיזרתי חיוכים לכל עבר. "אז מה המסלול שלנו?", שאלתי לאחר שיחה קצרה והיכרות שטחית, "נחל אוג? נחל צרור?", זרקתי שמות של נחלים באזור במטרה להרשים ולהפגין ידע. כשראיתי את החיוך של אִמה דרך המראה הבנתי שאני ממש לא בכיוון. "דרום אדום", אמרה מיקה, ואני תהיתי לעצמי למה לא מתחילים את המסלול קודם ואז הולכים לקנח בדרום אדום, אבל בסדר, איך שהם רוצים.

מעולם לא הצטלמתי כל כך הרבה. ההורים של מיקה עצרו להצטלם ליד כל כלנית וגם לא ויתרו לנו. היה איזה קטע שאבא של מיקה הכריז שצריך לעשות תמונה משפחתית, אז אמרתי שאני אצלם. "יש פה מספיק אנשים שיצלמו, חוץ מזה שאתה צריך להיות בתמונה, אתה חלק מהמשפחה עכשיו", הוא אמר, ומיקה ואני ישר הצלבנו מבטים וקלטתי איך פניה הנבוכות מתמזגות עם צבען של הכלניות. המשכנו להסתובב עוד חצי שעה, ואז שאלתי את מיקה מתי מטיילים. "אממ... זהו בגדול. מפה הולכים למסעדה ואז הביתה", היא אמרה, ואני קצת כעסתי שלא טרחה לעדכן אותי בסוג הטיול. ראיתי שהיא מרגישה קצת רע ולא רציתי לעשות מזה סיפור, אבל היה לי קשה להסתיר ממנה את המבט המאוכזב שלי, וגם היה נראה לי קצת לא קשור ללכת למסעדה כמו שאני לבוש. "המקסימום שאני מוכן ללכת ככה זה לשווארמה בתחנת הדלק שעצרנו בה בדרך לפה". אמרתי חצי מתלוצץ חצי רציני. "אז אתה טיפוס של לאפה או שווארמה?" שאלה בחיוך. הייתי בטוח שהיא צוחקת ועניתי לה שגברים אמתיים לא מסתפקים בפיתה. ואז נכנסנו לתחנת הדלק. העפתי מבט מהיר לעבר המראה לראות שהוריה לא מסתכלים, והגנבתי למיקה נשיקה בלחי. אני חושב שאסלח לה.

נגישות