הצד שלו, הצד שלה
מאת: גלי סיטון וליעד וכניש

סוגרים שבת

הצד שלה | גלי סיטון

חודש וחצי עברו מאז שחגי ואני התחלנו לצאת. מה שהתחיל בתור גמגום בלתי רצוני הפך לדיבור ישיר ואישי. התחלתי למצוא את עצמי חוזרת מבאר שבע בימי שישי בצהריים המאוחרים במקום בחמישי בבוקר בשביל להרוויח עוד זמן אתו. בשבוע שעבר כשנפגשנו במוצאי שבת הוא הציע שנעשה שישבת ביחד. לרגע נרתעתי מהמחשבה, אבל בעצם כל כך הרבה שעות בשבוע אנחנו מעבירים ביחד, ההבדל היחיד הוא שניתן לעצמנו זמן פרטי בבית. לא נצטרך להחריש צעדים בלילה בדירה כדי לא להעיר את השותפים ולא ניאלץ לגרום למלצרים בפאבים לסלק אותנו, כי סיימו סגירה וצריך לשטוף ואם אפשר שלא נחזור לשם יותר בחיים. כן, שישי שבת ביחד בבאר שבע יכול להיות אחלה.

זאת לא שבת ראשונה שלי בבאר שבע, מן הסתם, אבל זאת שבת ראשונה עם חגי, ורציתי שתהיה מיוחדת. בבוקר של שישי לקחנו אתנו סלסלת קניות של זקנות ונסענו באוטובוס לשוק ליד התחנה המרכזית. הסתובבנו בין דוכני ירקות ופירות, בשר ודגים, אני ניסיתי לעטות ארשת פנים של אחת שבמבט יודעת להגיד איפה הירקות הטובים באמת, וחגי כבר ידע לזהות שאני סתם משחקת אותה ובחר דוכן אקראי, כי אחרת לא היינו זזים לשום מקום. התפלצנו לשניים, חגי בחר ירקות לתבשיל בתנור ואני למרק. נפגשנו באמצע, כשאני מחזיקה שתי שקיות קטנות והוא עם ארבע שקיות שמתפקעות מעצמן. "הגזמתי?"; "כן!". התחלתי לעזור לו להחזיר את הירקות למקומם. "כמה שמנה אתה חושב שאני?", חייכתי אליו. הוא הדביק לי נשיקה בעורף ואמר, "את לא, ליאור ודניאל כן". הסתובבתי אליו והרמתי גבה. "את עוד לא היית אתם בארוחת שישי, הם בור בלי תחתית, שני אלה". לקחתי נשימה. בלעתי את מה שהיה לי לומר בגרון והתחלתי להחזיר ולהעמיס שוב את השקיות, שהתבלבלו בעצמן מהמצב.

המשכנו לאזור הדגים ואני כבר איבדתי קשר עם סערת השוק ושקעתי בשלי. אולי זה יותר מדי בשבילו, סופ"ש שלם לשנינו, אולי הוא רוצה להביא את חברים שלו לקבל אישור עליי? אולי הוא רק נראה בטוח בזה, אולי אני לא קוראת נכון את הסימנים. "טוק טוק", הוא דפק לי על הראש, "איפה את?". חייכתי ואמרתי שהתעייפתי מהסיבוב ושהגיע הזמן לשנ"צ שישי בשבילי.

חזרתי הביתה ושמעתי את שתי השותפות שלי מנסות להחליט איפה לעשות ארוחת שישי. נזכרתי בכמות השקיות שחגי העמיס והזמנתי גם אותן. מה זה כבר משנה. חגי התלהב מהרעיון.

הגענו אליו בערב, אני והשותפות, בבית חיכו לנו עוד ארבעה חבר'ה ואפילו לא התעכבתי להבין איך התרחשה פעולת ההתרבות הזאת. התחלנו עם המרק ודניאל השותף הבריק עם קרוטונים ביתיים שהכין בעצמו, מסתבר שחגי גר עם שף. הבחורה הנוספת שהצטרפה, עלמה, עשתה שנת שירות באותה פנימייה שבה אני עשיתי. קטע. פרקנו בערך ארבעה בקבוקי יין באותו ערב והיה כיף ממש. שמחתי להכיר את האנשים שנמצאים בחיים של חגי, ושמחתי עוד יותר שהם מצאו חן בעיניי. כשכולם הלכו והיינו במיטה שאלתי את חגי איזו ארוחת בוקר חגיגית מתכננים השפים שלו לשבת בבוקר. "ביקשתי מהם שימצאו תעסוקה לבוקר, מחר הבית שלנו".

הצד שלו | ליעד וכניש

חציל בתנור עם נגיעות טחינה זה אחד המאכלים האהובים עליי, חשבתי לעצמי, ומיד לאחר מכן תהיתי מה מערכת היחסים של מיקה עם חציל בתנור ואיך אני לא יודע את זה עדיין. "אם היא לא אוהבת חציל בתנור זה נגמר בינינו", המשכתי לנהל דו-שיח פנימי ונפלט לי צחקוק קטן מהמחשבה האחרונה. האמת שבדרך כלל אני שונא לערוך קניות בשוק, אבל הפעם ממש נהניתי מהחוויה.
זה הרבה זמן שלא היה לי טוב כל כך. מיקה ואני יוצאים קבוע זה חודש וחצי, והיום לראשונה נסעד יחדיו ארוחת ערב שבת לתפארת. אפילו ביקשתי מהשותפים שלי, ליאור ודניאל, להישאר שבת ולהצטרף אלינו לארוחה. הגיע הזמן לערוך היכרות רשמית בין הצדדים. חוץ מזה דניאל הוא שף מדופלם, ואם זה היה תלוי רק בי ככל הנראה היינו אוכלים את המרק שמיקה ביקשה להכין למנה הראשונה וחלב עם כריות מעשה ידי למנה העיקרית. מזל שהם הסכימו להישאר.

סיימתי את הסיבוב והגעתי לנקודת המפגש. ראיתי את מיקה עומדת שם בשמלה אדומה ושתי שקיות וממתינה לבואי. כשהיא הבחינה בי היא החלה לצחוק ואני הבנתי שקצת הגזמתי עם כמות המצרכים. "למה צריך ארבעה חצילים לארוחת ערב?", מיקה צחקה והחזירה שלושה מהם למדף.
מסתבר שהיא לא מתה על חציל בתנור, רשמתי לעצמי ושקלתי לחתוך את העניין באותו הרגע. בסופו של דבר החלטתי לתת לקשר הזה צ'אנס נוסף, אולי היא עוד לא פגשה את החציל הנכון.
"מה זה, הבאת פה אוכל לגדוד שלם, כמה שמנה אתה חושב שאני?", מיקה חייכה וקרצה לעברי.
"זה בשביל ליאור ודניאל, הם בור בלי תחתית, שני אלה", השבתי ונשקתי לה בעורף. שמתי לב שהתשובה שלי הפתיעה אותה וגרמה לה להיות מרוחקת. כשסיימנו את הקניות היא בחרה ללכת לדירה שלה, אף על פי שקבענו אחרת. יכול להיות ששכחתי לספר לה שליאור ודניאל מצטרפים אלינו לארוחת הערב?

כשהגעתי לדירה שחזרתי את האירועים וניסיתי להבין אם עשיתי משהו לא בסדר. אולי זה בגלל כמות החצילים שדחפתי לשקית? אולי היא סיפרה לי בעבר שהיא אלרגית לחצילים ושכחתי? לא הצלחתי להבין מה גרם לה להתרחק ככה וללכת לדירה שלה אף על פי שקבענו שכל הסופ"ש נהיה אחד בתחת של השנייה. ניסיתי ללכת לישון ולא לחשוב על זה יותר מדי. שלוש שעות לאחר מכן קיבלתי ממנה שיחה והיא הודיעה לי שהשותפות שלה מצטרפות לארוחת הערב. הגבתי בהתלהבות וחשבתי לעצמי איך אני מבשר לדניאל שהוא צריך לבשל לשני אנשים נוספים. דניאל צחק ואמר שגם עלמה, החברה החדשה שלו, מצטרפת, ובכל מקרה הוא מכין כמות כזו שתישאר לנו לכל השבוע, אז אפילו ההורים שלי יכולים להצטרף אם הם רוצים. "אה, ועוד משהו, אתם זוכרים שמחר אתם יוצאים מהבוקר ולא חוזרים עד צאת השבת, נכון?", אמרתי לו. הוא הנהן, ואני התרגשתי לקראת הבאות.

סביב שולחן אחד ישבנו מיקה ואני, השותפות שלה והשותפים שלי ועלמה, כמובן. כמו משפחה אחת גדולה ומאושרת. הסתכלתי על מיקה ויכולתי לראות שטוב לה. שלחתי יד מתחת לשולחן כדי לתפוס את ידה וחייכתי אליה. היא חייכה אליי בחזרה. זה הרבה זמן שלא היה לי טוב כל כך.

נגישות