הצד שלה, הצד שלו
מאת: גלי סיטון וליעד וכניש

הצד שלה | גלי סיטון

אחרי התקרית בתחילת הפאנג'ויה לא ממש נתקלתי בחגי. לא הרגשתי שזה מאוד מפריע לו שם. בשבוע שאחרי הוא התקשר כמה פעמים אבל אני לא הצלחתי לענות, משהו זז בי אחרי מה שקרה. לא הצלחתי לשכוח את ההערות של החברים של חגי על בחורות בפאנג'ויה, לא משנה כמה ערק זרם בעורקיי מאז. אומרים שהחברים מעידים על האדם, מה זה אומר בעצם? ידעתי שאני לא אוכל להתחמק עוד הרבה זמן. במוצאי שבת אחד עניתי לו בקרירות בלתי נשלטת, וכשהוא ניסה לברר את מקורה אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר. הכי מלחיץ שלי.

ניסיתי לסדר מחשבות, לנסח בכתב כל מה שיושב עליי, אבל בכל פעם שהתיישבתי בשביל זה מצאתי את עצמי קמה לעשות כביסה או לשטוף כלים נקיים מהארון ופשוט הנחתי לזה. משהו בי קיווה שאני אראה אותו ואדע. ימינה או שמאלה.

נפגשנו אצלו בבית. בסיטואציות כאלה אני תמיד אוהבת לשמור לעצמי את האפשרות לקום וללכת, מה שפחות אפשרי בבית שלי או בפאב סואן שבו כולם מכירים את כולם. נכנסתי אליו הביתה והתשובה הסופית נאלמה ממני. העיניים הטובות שלו הביטו בי כיאה לכלבלב שלא מבין למה כולם כועסים עליו כשהוא נושך את הספה, אבל אז נזכרתי כמה מעצבן זה שקורעים לך את הספה עד שבא לך לקרוע את הצורה למישהו.

התיישבנו אצלו בחדר ואני עדיין חיפשתי מילים... אי שם בתקרה, בין תמונות החדר שלו, על יד המחשב. "היי", הוא התקרב אליי. "איפה את? מה קורה?". חייכתי אליו. החלטתי שהאסטרטגיה שלי מוליכה אותי שולל, והחלטתי פשוט להגיד בשצף מילים מטורף את כל מה שאני מרגישה. שהפריע לי איך החברים שלו מדברים על נשים, שאני חושבת שזה מעיד על בעיה עמוקה יותר, שאני בתור אישה לא יכולה להתעלם, מה אני אעשה, הדברים האלה חשובים לי, מפריעים לי. חברים מעידים גם על הבן אדם עצמו, אז אולי בעצם אנחנו לא מכירים כמו שחשבתי, ואולי שוב מיהרתי להתאהב מהר מדי ולהשליך פנטזיה של זוגיות מלבלבת על הבחור הלא הנכון. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, וחשבתי שאני אגיע לכאן והכול יהיה כל כך ברור, אבל בעצם לא.

העיניים של חגי נדדו במהלך המונולוג הארוך והמתלהם שלי מתוך עיניי אל חלל החדר הריק. יכולתי לראות את הגלגלים בראש שלו מסתובבים, מנתחים את הסיטואציה, מפרשים ולבסוף קובעים: "זאת הייתה רק בדיחה". הסתכלתי עליו והרגשתי בדיחה בעצמי. "אבל אם את חושבת", הוא המשיך לאט, "שבגלל זה אני הבחור הלא נכון, אז זה כבר לא מצחיק בכלל". את המילים האחרונות הוא אמר בשקט, כמעט בלע אותן. פתאום שחזרתי בראשי את מה שאמרתי, וחשבתי לעצמי שאם הייתי במקומו, על אמירה כזאת הייתי קמה והולכת. פתאום אני מבינה שהוא כבול בחדר שלו, ובלי לחשוב יותר מדי על מה זה אומר ומשדר קמתי ויצאתי מהחדר. תוך כדי שירדתי במדרגות ניסיתי להבין ביני לבין עצמי אם הלכתי בשבילו או בשבילי? נפרדנו עכשיו? מה קרה?

כשיצאתי מהבניין שמעתי אותו קורא לי מחלון החדר שלו וקיבלתי תשובה.

הצד שלו | ליעד וכניש

"והן טוענות שאנחנו עַם מוזר", אמר עמית, השותף שלי, כשסיפרתי לו על מיקה ועליי. "מה היא לוקחת את זה כל כך קשה? למה מה, נשים לא מדרגות גברים לפי עובי הזרוע שלהם?!", הכריז והניד בראשו. "כנראה שמיקה לא, אמרתי לך שהיא בחורה מיוחדת, ואני איבדתי אותה בגלל השטויות שלכם, כבר שבוע שהיא מרוחקת. לא יכולתם להפסיק להיות בבונים כשהיא בסביבה?!", צעקתי עליו, ובתגובה הוא צחק עליי שאמרתי את המילה 'בבונים'. הוא טען שזו מילה שגברים לא אמורים להשתמש בה על גברים אחרים. "אתה בכלל לא יודע שזו הסיבה, אולי קרה משהו אחר, אולי היא הכירה מישהו יותר חתיך ומוצלח ממך והחליטה לעבור אליו", המשיך עמית, ואני הודיתי לו על העידוד. אף על פי שעוד לא דיברנו על זה, הרגשתי שהיא קרה מאז ששמעה אותנו מדרגים בנות בבריכה, וידעתי שזו הסיבה לצינון היחסים בינינו בשבוע האחרון. "אנחנו צריכים לדבר", היא אמרה לי במוצאי שבת, ואני בעיקר שמחתי כי כבר התחיל להימאס עליי חוסר הוודאות הזה.

היא רצתה לבוא אליי ולי לא היה אכפת, אבל ידעתי שזה אומר שיש לה דברים רעים להגיד והיא רוצה לשמור לעצמה את האפשרות לקום וללכת. החלטתי לשחק אותה כאילו אין לי מושג מה קורה ואיזו סיבה יש לה לכעוס עליי. הבטתי עליה בעיניי הכלבלב שהיא תמיד עושה כשבא לה שאקום מהספה ואביא לה חטיף או משהו. עליי זה עובד בכל פעם. עליה, אני לא בטוח. היא החזירה לי מבט מהוסס וזה היה נראה כאילו היא מתלבטת אם ללטף אותי או לקרוע לי את הצורה. "מה קורה? דברי אתי", התקרבתי אליה. ואז היא ירתה עליי כל מה שהרגישה. זה היה בדיוק כמו שחשבתי, אבל הרבה יותר עמוק מזה. אם קודם חשבתי שזה פתיר, פתאום זה הרגיש לי כמו בור עמוק שיהיה קשה מאוד לסגור. "אני מבין למה זה עצבן אותך, אבל זו הייתה רק בדיחה עלובה. אם זה מה שגורם לך לחשוב שאני לא הבחור הנכון בשבילך, אולי הבעיה פה הרבה יותר גדולה מ-'רק בדיחה'. תחשבי על זה..."

נעלבתי ולא ציפיתי ממנה לדבר ככה. רציתי פשוט לקום וללכת, אבל זו זכות שהיא השכילה לשמור לעצמה. ישבנו ושתקנו במשך כמה דקות, נראה היה שהיא מנסה לעכל את כל מה שקרה פה בדקות האחרונות. ואז מבלי לומר דבר היא פשוט קמה והחלה ללכת. הדלת נטרקה. לא ידעתי מה לעשות אבל דבר אחד ידעתי, אני לא יכול לתת לה ללכת. אני לא יכול להמשיך עם חוסר הוודאות הזה עוד דקה אחת. בשבוע האחרון, מאז הפאנג'ויה, אני לא מצליח להתרכז בשום דבר אחר וכל מה שיש לי בראש זה מיקה, מיקה ומיקה. הגיע הזמן לסיים עם כאב הראש הזה לכאן או לכאן, ואני חושב שכבר הגעתי להחלטה באיזה כיוון אני הולך לבחור. רצתי במהירות לחלון, לפני שהיא תספיק להתרחק מדי, וצעקתי לה לעצור. היא עצרה. "את מבינה שזה נגמר, נכון?", צעקתי וכל הרחוב שמע. היא הסתובבה והמשיכה ללכת.

נגישות