הצד השלישי של הסיפור
מאת: סהר אלמוג

לפגוש את האחר – סטודנטים במסעם האישי במעמקי הנרטיב הבדואי-יהודי פוגשים בסטודנטים מאריזונה על רקע יחסיהם המורכבים עם אנשי השבטים הילידים באמריקה

התדריך המאולתר נפתח באמצע השמורה האינדיאנית. לואן מחייכת כשהיא נעמדת מולנו, אך תוך זמן קצר ההבעה שלה הופכת לחמורת סבר. "אתם עומדים להשתתף בטקס שמעט מאוד תיירים נחשפים אליו בימינו. לכן אני דורשת מכם לכבד את חוקי השבט. אסור לצלם, אסור לכתוב, אסור להקליט, אסור אפילו לצייר. את מה שתראו כאן תנצרו בלב שלכם". אנחנו מופתעים מהקשיחות, אבל מתרגשים ממה שעומד לקרות. פלאשבקים לסצנה ההיא מ"מועדון קרב" שוטפים אותי ונעלמים תחת השמש הקופחת. אמנם ביקשו שלא נדבר תוך כדי הטקס, אבל בכל מקרה לא היו לנו מילים כשהוא נגמר. הסתכלנו זה על זה המומים, נפעמים מהחוויה הצבעונית, החיה, הייחודית כל כך שהיינו עדים לה אי שם בכפר נידח, על הר גבוה, בקצה השני של העולם.

היה משהו מרענן בלשבת שם בלי לתעד. בלי למצוא את הזווית המושלמת לתמונה, בלי לחשוב על ההאשטגים הכי מדויקים, בלי לשרבט לעצמי את מהלך ההתרחשות. למסע הגעתי בתור משתתפת ולא בתפקיד עיתונאית. סטודנטית בשנה ב' מהמחלקה לחינוך שיצאה עם עוד ארבע משתתפות, שני מנחים ואחראית לוגיסטיקה בשלושה קונקשנים ומיניבוס, עם מזוודה אחת שאבדה בדרך, לקמפוס המהודר של NAU (Northern Arizona university), פלגסטאף, אריזונה. בדיעבד, הצעתי לכתוב כמה מילים על מה שהיה בין היתר כדי לתת לאסימונים הזדמנות ליפול.

הנסיעה לאריזונה היוותה פרויקט המשך לקורס "מפגש עם האחר" של המחלקה לחינוך. בקורס נפגשנו מדי שבוע, בנות יהודיות ובדואיות, לשמוע הרצאות אקדמיות על הבדואים ועל הדרום ולדבר עליהן. לאורך הסמסטר הייתי מתוסכלת מדפוס שחזר על עצמו. היהודיות משתפות, שואלות שאלות, מפעם לפעם מנסות להחיות את הדיון. הבדואיות מדברות מעט, כמה גם מפסיקות להגיע. גם כשכבר יש פלטפורמה להכיר, לשתף, הן לא באמת אומרות מה הן חושבות ומרגישות. מה שנקרא, אין פרטנר. ככל שהסמסטר התקדם דיברנו יותר על פרויקט הקיץ. שלושה שבועות, שבוע וחצי מתוכם קבוצת סטודנטים אמריקאים תתארח אצלנו, ואז אנחנו נטוס להתארח אצלם. המטרה: ללמוד על נרטיבים אישיים וקולקטיביים של קבוצות רוב ומיעוט. במילים פשוטות, בואו נלמד על ישראל והבדואים ואז ניסע ללמוד על אמריקה והאינדיאנים.

איך נראה אינדיאני?

השיחה הראשונה של שתי הקבוצות יחד, האמריקאית והישראלית, עמדה בסימן לשבור את הקרח. הם תשעה, אנחנו חמש. השיחה מתקיימת באנגלית ואנחנו זזות באי נוחות בכיסא. המבטא שלנו בולט, התחביר גרוע. בכל משפט יש מילה שאין לך מושג איך מתרגמים. לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי שיש סיכוי טוב שאני מרגישה כמו הבדואית בקורס הסמסטריאלי. עכשיו אני משחזרת את הדפוס השתקני, אבל גם מבינה קצת יותר טוב מאיפה הוא מגיע. הדיון לא מתקיים בשפה שלי? אל תצפו ממני להעביר בצורה בהירה ושוטפת את ההוריקן המילולי שמשתולל לי בראש. בהמשך מצאנו פשרה, כשמישהי הרגישה לא בנוח היא עברה לדבר בעברית ואחר כך תרגמו אותה. נעזרנו בחבר הטלפוני הזה מדי פעם, אבל עדיין לא היינו בטוחות שהפרטנרים הבינו אותנו עד הסוף.

עוד לפני השיחה הראשונה תהינו לעצמנו איך נראה אינדיאני. מסתבר שידענו עוד פחות ממה שחשבנו. אמנם מתוך תשעת האמריקאים היו רק אחד וחצי אינדיאנים (אחד "שלם" ואחד שרק אמו אינדיאנית), אבל לא היו להם נוצות, שיער ארוך או בגדי עור שהסגירו את מוצאם. בהמשך הם גם הסבירו שהסממנים האלה כבר אינם נפוצים ושהם מהווים חלק מההשטחה שהתרבות האמריקאית עשתה לתרבות שלהם. גם המילה אינדיאנים כבר יצאה מהלקסיקון והתחלפה בביטוי Native American, שנתפס יותר פוליטיקלי קורקט. "הגזענות לא נעלמה, פשוט יודעים להסתיר אותה טוב יותר", הסבירה אחת הבנות האמריקאיות. היא ציינה כמה מהסטיגמות הנפוצות כלפי האינדיאנים, בין היתר שהם שיכורים, בטלנים ואוכלי חינם. לצד הסטודנטים האינדיאנים שגויסו לתכנית הגיעו גם אחרים ממוצא לטיני, יהודי ומקסיקני. "הרגעים החזקים עבורי היו להתבונן על הקבוצה האמריקאית בזמן השהות בישראל", מספר בדיעבד פרופ' ביורן קרונדורפר, ראש הקבוצה האמריקאית ועומד בראש מכון מרטין ספרינגר באוניברסיטת NAU. "ראיתי איך הם מתמודדים עם המתח שיש להם סביב זהות אתנית. חלקם, שמגיעים עם רקע של מיעוט, הביעו את התסכול שלהם על חוסר היכולת לדבר על הנושא הזה בארה"ב, כי את הסטודנטים הלבנים זה לא ממש מעניין ביומיום".

במהלך השהות בישראל הגענו לתל שבע, ללקייה וגם לקיבוץ בארי, לא בדיוק התחנות הסטנדרטיות לתייר בישראל לפי לונלי פלנט, אבל בשביל הצרכים שלנו הם התאימו כמו מכסה לסיר מקלובה. פגשנו נשים בדואיות חזקות שהקימו עסקים, מרצים יהודים וערבים וגם את יהלומה זכות, שהקימה מרכז חוסן באופקים אחרי שרקטה נפלה ליד חצר ביתה. ישבנו על כיסאות וספות בבניין של מפעל הפיס, אכלנו תמרים ועוגת הבית וצפינו בכתבה שעשו באולפן שישי על יהלומה. לאורך הכתבה עולות ויורדות אזעקות צבע אדום. ברקע רואים את הריצות הקבועות למקלט, את הווסטים הצהובים של בעלי התפקיד, שומעים את שיחות הטלפון שמבשרות על נפילות. מדי פעם מישהי מהישראליות מוחה דמעה או זורקת משפט בעיניים בורקות. האמריקאים מקשיבים בסקרנות להמשך ההסברים של יהלומה ושואלים שאלות. שאלות שממחישות עד כמה המציאות שעבורנו כבר הפכה לטבעית נראית סוריאליסטית למי שמסתכל עליה מבחוץ.

אנחנו מתכנסים לעיבוד סוף יום והבטן שלי מתהפכת. הצורך שלא לפגוע במשתתפת הבדואית היחידה שהגיעה לתכנית מבין הישראליות והחשש להגיד משהו גזעני מתערבבים כמו שמן ומים עם הפחד מפיגועים, עם הכאב של המשפחות השכולות, עם הימים שבהם הייתי על מדים והארץ דיממה מרוב רקטות ופצמ"רים. "אני לא מצליחה להכיל את זה, להבין מה נכון", אני אומרת לקבוצה כשהדמעות נתקעות ומצטברות לי בגרון. "כל בוקר כמו כולם אני עומדת בתור לבידוק הביטחוני באוניברסיטה", אני מתארת, בעיקר לטובת האמריקאים. "מצד אחד אני יודעת שהסטודנטים הערבים באים ללמוד ולא רוצים לפגוע באף אחד. לא הייתי רוצה שכל בוקר ייתנו להם תחושה של חשודים מיידיים על לא עוול בכפם, שיעכבו אותם עוד כמה שניות, ינברו קצת יותר בתיק וישאלו אותם לאן הם מגיעים. מצד שני אם קיים הסיכוי הכי קטן שאחד מהם הוא מחבל ולא סטודנט, ברור שאני מעדיפה שהבדיקה תהיה מעמיקה, אולי גם קצת לא נעימה. מקסימום אני אאחר לשיעור. מה עושים במצב הזה?", אני שואלת אותם ובעיקר את עצמי, ויודעת שאין ממש תשובה. גם האמריקאים שותקים.

האדמה קדושה לכולם

הטיסה לאריזונה עומדת בסימן שינוי אווירה. כבר לא לומדים עלינו, באנו לראות קצת צרות של אחרים. עוד לא התאוששנו מהג'ט לג וכבר נחתנו בחדר האוכל רחב הידיים של הקמפוס. הצרה העיקרית היא מה לבחור לאכול: שמונה סוגי דגני בוקר, בר סלטים, עמדת טוסטים וטורטיות, עשרות סוגי משקאות קלים ומעל כולם, הנסיך והנסיכה של האוכל האמריקאי, ההמבורגר והפיצה על סוגיהם ועל תוספותיהם. איפה הם ואיפה כפיות. גם המעונות שבהם התארחנו נראו כמו מלון שכלל חדר משחקים, מטבח מאובזר ומרפסות שמש בכל קומה, אבל מהר מאוד ההתלהבות שככה והתרכזנו מחדש בנושא שלשמו התכנסנו.

אחת ההרצאות מתקיימת בלב הקמפוס, במרכז לתרבות ילידית-אמריקאית. המרכז נותן מידע, שירותים וגם סיוע בעת הצורך לסטודנטים מהקהילות הילידיות ובהן האינדיאנים, האסקימוסים וההוואיים. "בארה"ב יש חמש-מאות שישים ושבעה שבטים מוכרים, עשרים ושניים מהם פה באריזונה. אני מעריכה שחוץ מהם יש עוד כשלוש-מאות שבטים לא מוכרים", מספרת המרצה, ד"ר אורה מארק מרטינז. היא מציינת שהאוניברסיטה ממוקמת בסמוך לשטחה של אומת הנאוואחו, שממנה היא מגיעה. "כששבט מקבל הכרה יש לו שטח שיפוט משלו עם מערכת חוקים נפרדת שעשויה להיות שונה מחוקי המדינה", היא מסבירה. "אבל הוועדה שקובעת מי מקבל הכרה מורכבת ממומחים שאף לא אחד מהם אינדיאני בעצמו. הסטריאוטיפים שדבקים בנו עד היום קשורים להסתכלות עלינו כפראים, כפחות טובים". היא מספרת על סטטיסטיקות מדאיגות של אלימות במשפחה, סחר בנשים ושיעור התאבדויות גבוה בקרב צעירים. "מההגעה של קולומבוס לארה"ב הרבה אנשים מרגישים חוסר תקווה שנובע מהרס התרבות. זאת טראומה היסטורית", היא משתמשת בביטוי שחזר פעמים רבות מפי מרצים אינדיאנים שפגשנו.

באריזונה אנחנו מעמיקים ולומדים על הסוגיות שמעסיקות את האינדיאנים כיום. המרכזית שבהן, באופן דומה להפליא לישראל, היא סוגיית הקרקעות. שטחים רבים מצויים במאבקים משפטיים כדי לשומרם בתור שמורות טבע ורכוש אינדיאני. "האדמה קדושה לכולם", מישהו אומר באחד הדיונים שלנו בקבוצה, ואחר מוסיף עליו "הלוואי והיינו מסתכלים על האדמה כעל אימא ולא כעל רכוש. היא לא חייבת להיות שייכת רק למישהו אחד".

קווי הדמיון והשוני בינינו לבין האמריקאים ובין הבדואים לאינדיאנים נרקמים ונפרמים לאורך המסע כולו. להסביר לאדם זר על המציאות שלך, ואז להפוך לזר בעצמך, זורה מלח על פצעים שבימים רגילים לא רוצים לפתוח אותם ולחטט בהם. מכון מרטין ספרינגר לחקר סכסוכים בבן גוריון שיזם והוציא לפועל את הפרויקט מקווה לחשוף עוד סטודנטים בעתיד לשיטת הלמידה הייחודית שחווינו. "קשה לקבל נרטיב של מישהו אחר לעומק עם הניואנסים והכאב שלו כשאני עצמי מסתובב עם נרטיב שלא ידוע לי עד הסוף", מציינת פרופ' שפרה שגיא שעומדת בראש המכון. במילים פשוטות היא מזקקת את התחושות שאִתן אני יצאתי מהמסע. היום אני יודעת יותר, אבל מבינה פחות. והייתי צריכה להגיע עד לצד השני של הגלובוס כדי להרגיש ככה.

נגישות