והסטודנטית הזאת היא אני
מאת: נועה גורן המלכה

על הכוח שבמעגלים - החיים הולכים קדימה, זה נכון, אבל לא רק. טור אחרון לגמרי

לאחרונה חלמתי חלום. ישנתי עם החבר (אדון בניינון, כפי שמכירים אותו קוראי הטור), ותכף כשהתעוררתי נכרכתי סביבו כמו קואלה קטנה ומטורפת. הוא חיבק אותי בלי להבחין שאני מתנשפת מפחיד, אולי עם להבחין בעצם, אבל הוא התרגל לזה שלפעמים אני חושבת על זה שאני נושמת ואז נושמת חזק כמו מפוח. בכל אופן, בחלום ישבה מישהי, בחורה שאני מכירה לא לעומק, מול שולחן כתיבה. פניה היו יפות וחיוורות כמו של גמדון גינה, ואני רכנתי אליה וניסיתי לדבר אך היא אמרה שהיא עסוקה. פתאום חטפתי התקף עצבים מחורפן לגמרי; הרמתי מתחת לשולחן שלה קרש ל"ג בעומר (!), והתחלתי לנסות להדוף אותה. היא כעסה מאוד, כפי שאתם יכולים לנחש. מיד קמה והסתלקה משם בהליכת הגמדים שלה ואז חזרה עם עדר של אנשים, וכולם התייחסו אליי בעוינות בגלל פרשת הקרש. הם נכנסו בזה אחר זה אל תוך האוטובוס שכמובן היה שם, אוטובוס מהסוג שרואים בהודו, עם דרגשי שינה, ואני נכנסתי אחריהם והתמקמתי לי, ובזמן הנסיעה השד-יודע-לאן כולם ירו אליי כל מיני "אני לא רוצה קשר עם בנאדם כמוך" או "את פשוט מזעזעת, תדעי". ושם התעוררתי.

נדהמתי לגלות שהדבר הנורא הזה היה חלום, וגם של"ג בעומר עד כדי כך בתת-מודע שלי. ואז הוכיתי בתובנה שלא-תיאמן. כדי להסביר אותה אגרור אתכם אחורה בפינצטת-הדמיון שלי אל תחילת שנה א'. אז לפני שלוש שנים, כשהיה לי אהוב אחר, ונהגתי להסתובב עם פחות או יותר תשעת-אלפים תכשיטים – טבעות! צמידים! טיקות! כל-כולי נצנוצים והוד, כל-כולי חוסר ביטחון שמא יפספסו אותי, תחושה אשר גרמה לי, במשך כל חיי, להתקשט. לעלות על במה. להיתלות במראה החיצוני היתלות נואשת, מתחננת, של אדם שמרגיש עד כדי פחד את ההבדל בין הגוף לנשמה, מבלי להצליח להסביר זאת פיזיקאלית. זה פשוט גוף "שלי" ואישיות "שלי" וקשה לדעת מהו ה"אני" בתוך כל הרכוש-שלי הזה. רגע, אל תברחו!!! כולם נורא מפחדים כשאני מספרת שהחיים הם תעתוע ושכסף וירטואלי לא קיים ושאריאנה גרנדה נראתה כמו חניכה מצטיינת בשמו"ץ לפני הניתוחים הפלסטיים – אני יודעת שקשה לשמוע את האמת, או לחתור אליה. בכל זאת, הישארו אִתי.

תזכורת: אנחנו מתקדמים אל עבר התובנה שהסקתי אחרי שתקפתי בחורה עם קרש. שוב נקפוץ בזמן, הפעם אל לפני כמה שבועות, כשישבתי בבית עם החתול והסתכלנו על התקרה. פתאום צלצל הפלאפון באמוק כאילו חייזרים נחתו ב-ד' צפון, מה שכמובן הרס לי את הבילוי, וגיליתי שמדובר במבזק חדשות רכילותי: לאותו אהוב-לשעבר, משנה א', יש חברה חדשה. ובכן, מי שקרא את הטור הזה ליווה אותי דרך האהבה, הפרידה, הרווקות וההתאהבות העזה מחדש בסטודנט להנדסת בניין בצבע מוקה שיודע איטלקית ושנראה כמו פרסומת לגברים. זה לא היה מסע פשוט כמו שזה נשמע, כי במשך השנה קשה היה לי לסלוח לעצמי על טעויות שעשיתי בקשר הקודם, למעשה התביישתי בהן בעצמי, וכל הזמן ניסיתי להשתנות. לשלוט בי. להתפתח. ממש כמו הגברת הזאת מ"לאכול, להתפלל, לאהוב" שיוצאת למסע בעולם אחרי גירושין וחוזרת עם לטיני לוהט ורב-מכר (בינתיים הסופרת התגרשה מהלטיני ויוצאת עם החברה הכי טובה שלה, אבל אל תיתנו לעובדות להפריע לכם!).

התהליך שעברתי דרך השינוי העצמי העמוק, המטלטל הזה, התבטא בעיקר כאן בטור. כי באיזשהו שלב הצ'ופצ'יק שבידכם (זה לא נשמע כמו שהתכוונתי שזה יישמע) הפך להיות בית להרבה יותר מסתם דברים שקורים לי. תראו: בתחילת שנה שעברה סיפרתי על תחושת הצעירוּת שלי, ועל איזו מלצרית מאותגרת-מוטורית הייתי, וכמה מוזר בספרייה, ואיך זה להיות לא-רווקה פה, ומה לעשות כששותף שלך וחברה שלו גונחים לך באוזן, וכמה שמצחיק ללמוד אחרי לילה בברקה, ועל ריצות ליליות ברגר. אך השנה כבר התחלתי לכתוב על המובן הפילוסופי של הטור הזה; נכון, גם על הג'וקים שמטיילים לנו בבית, ועל איך נשארתי באוניברסיטה עד לפנות בוקר, ועל העבודה שלי עם נוער בסיכון, ועל המבוכה הנשית מפני השירותים (משל למבוכה שלי מכך שלעולם לא אהיה מושלמת) – אך נחשפתי אליכם יותר ויותר, כמו כוכבת פורנו רוחנית. אתם ליוויתם את שברון הלב שלי וגם את פרטי ההתאהבות שלאחריו, שמעתם על הפחד העמוק שלי להיעזב, וראיתם כיצד – חלקכם אפילו ציינתם מולי ששמתם לב לזה – אני משלימה עם עצמי. הטור הפך להיות מראה לחיים שלי, ובאמצעותה קיבלתי אותם. ותשמעו, לא כזה פשוט לקבל את עצמך כשאת עד כדי כך מפוזרת, רבותי, אתמול החזקתי מזלג בזמן ששתיתי תה ופשוט דקרתי את עצמי בעין, מבינים? אבל רק בזכותכם, קוראיי, הפסקתי לרחם על עצמי שאני כזאת קלאמזית, כי אתם צחקתם ונהניתם מחיי המסורבלים. טוב, גם בזכות אדון בניינון.

אז ישבתי שם על המיטה עם החתול מכורבל בי ונזכרתי באקס, ובזה שהטור התחיל כשחשבתי שזוהי אהבת חיי ונגמר כשלי יש את האהוב שלי ולו את האהובה שלו. ובאותה נשימה תפסתי את האשליה שבשינוי. כי כשהקדשתי את כל השנה האחרונה להשתנות ולהבטיח לכולם שאהיה אחרת, למרות שאף אחד לא ביקש ולא הבין למה; לא שמתי לב שבשינוי יש מובן מעגלי. ייתכן שכל הפוטנציאל של כולנו להיות אחרים הוא בסך הכול פוטנציאל לגלות את עצמנו כמו שאנחנו. אפשר להשיל מגננות ופחדים, לרכוש ידע, לקנות בגדים בסגנון חדש, אבל בסופו של יום אתה כולל את כל מכלול השינויים האפשרי שלך. וכאשר נפרדים ממך, נפרדים מכל זה – וכשמתאהבים בך, מתאהבים בכל זה. אנחנו כמו משלוחי מנות ענקיים של אפשרויות.

ככל שהטור התקדם איכשהו נשרו ממני מיליארד התכשיטים שלי. התחלתי לענוד אותם כדי לקשט בעדינות את מה שנמצא, ולא כדי להוכיח שבכלל נמצא משהו. למדתי איך ליהנות מהמחשבות שלי כאילו שנועה גורן זה איזה פארק מים, רק בזכותכם. אבל כשהתעוררתי מהחלום המוזר ההוא תפסתי שלמרות הכול עדיין נותר בו אותו פחד גולמי: פחד מפני זה שפתאום אעשה טעות גורלית ואז כולם לא יאהבו אותי. לא הצלחתי לשנות את זו. עדיין נותרה בי הילדה הקטנה שאוהבת לעשות רושם, ושלא מספיק לה לכתוב למגירה, כי היא חייבת שקולות במוחות אחרים יקראו אותה דרך התפיסות שלהם. וזה כנראה אומר שתמיד אשאר אכפתית כלפי מה שאחרים חושבים עליי, או בכלל, על דברים בחיים; ושמי שאוהב אותי חייב לאהוב גם את זה, ומי שאוהב אתכם חייב לאהוב גם את התכונות המחורבנות שלכם. אוי, כמה שנאבקתי לשים פס ענק על כל העולם, למה? אני לא מסוגלת להתעלם מהסקרנות שלי כלפי איך זה להיות אתם, כל אחד מכם. באמצעות כל טור וטור כמהתי לשמוע איך המוחות שלכם מעכלים את המילים, ובזכות המילים משהו ממני שהה קצת בתוככם (בבקשה, אל תיבהלו). הנה, הגענו לסוף. לא של החיים, לעזאזל. אם כי יש לי תחושה משונה שאני אתפגר סביב גיל שלושים בגלל תאונה שקשורה במזלג.

נגישות