הסטודנטית הזאת היא אני 568
מאת: נועה גורן

על החיים עצמם. צריכים לשירותים אצל בן/בת הזוג? טיפ מעשי

אני קמה מהמיטה ומתלבשת בהתפנקות, מלטפת באצבעי את צלע הדלת. "תיכף באה, מותק", וקולי דבשי ותם, "רק הולכת לרגע אחד". "לאן?" הוא מתעניין, ואני מצחקקת א-לה אודרי הפבורן, קורצת ויוצאת.

השטח פנוי. לבי רועם, ומה קורה כשאני היסטרית, רק אסונות, אבל עליי להצליח במזימה בלי שהגבר המושלם שלי יגלה. אני עוצרת במטבח כדי לשתות מים ולנשום, ואז אמו מגיחה; "אה! רציתי לדבר אִתך באמת", גם אני רציתי לדבר אִתה באמת אבל לא עכשיו, והיא שואלת בעניין אם קראתי את הכתבה נגד הדתיים, ואני מסבירה שזה איום ונורא, השנאה שיש בעם הזה, איום ונורא, כולי נסערת, אבל מה שמפריע לי בעצם זה רצוני להיות נערת החלומות, חושנית ומתוקה כמו חלה, כשבמקביל אני סתם חיה מאוד מפותחת ורצה הגורל שיהיה לי קקי.

אני מתמרמרת על השסע היהודי והשסע הישבני וממשיכה לרעוד את דרכי לנ.צ. בדרך לשירותים לא עוצרים בווגאס אלא מול חדר העבודה של אביו, הו לא, אסור שיראה אותי, אני קופאת כמו סמוּר וסתם מזיעה לי. הוא מסתובב ונורא צורח, בכל זאת עומד אדם ובוהה בו כמו שימי תבורי באובך; מהר אני שואלת "נו, מה קורה", והוא עונה בעדינות "בסדר, נועה, מה נשמע", ואני מוצאת את עצמי מסבירה שאם מצמידים קונכייה לאוזן לא שומעים את הים אלא את כלי הדם שלך, חשוב לדעת זאת כשאתה שם קונכיות על האוזניים מול המראה ומסטול. הוא מפסיק למצמץ ואין לי ברירה אלא לברוח לשירותים, לא נועדתי לחיות בין בני-אדם. הגעתי!

בשלב זה של המזימה אני היסטרית כל כך שלא נותר לי שביב של היגיון. אף על פי שאני מודעת לזה שאין לי שביב אני שולפת מתחת לכיור חפצים שהחבאתי מבעוד מועד שיעזרו לי להסתיר את הצלילים שעומדים לצאת מהחדר הזה: דבק נגרים, קרטונים, ספרי קודש, נו, אתם יודעים, הערכה הקלאסית לכל הנושא הזה של לעשות מספר שתיים. אביו דופק בדלת, אני שומעת קולות בסלון שאומרים "משוגעת, ידעתי" ו"היא לקחה מקדחה לשירותים?". שקט, לעזאזל! אז אני אוטמת הכול בקרטוני ביצים, וכמובן עושה את הצעדים המתבקשים – מדביקה לחלון את הקוראן, כי אין כמו אבן-מחלוקת עתיקה כדי להסית את הדיון מהחרא האמתי. הדפיקות גוברות, אני מחברת את הרמקול לכבל שהושחל בכל הכיורים באזור השרון: "איי, איי, אחד, אם אתה שומע את זה אתה המשיח". זה עובד, תושבי המרכז יוצאים בהתרגשות ונעים כמו זומבים לעבר הכותל המערבי. בינתיים, בעזה, יוזמים פלאש-מוב ענק לשיר "זהב", והעולם כולו נדרך למסכים כדי לבהות במוח היהודי שנוהר לכותל כי קראו לו מהכיור. ראש הממשלה ורעייתו לוגמים שמפניה מול הטלוויזיה, ובחדשות אומרים "חשבנו שמשיח גם לא מטלפן". וזהו, סוף-סוף יש לי זמן לעצמי.

אני מהרהרת בשאלת אי-הפמיניזם שבבושה שלי. לטעמי, הבעיה יסודית יותר מאישה-גבר. כל האנושות זכתה במתנת התבונה, רק מה, לכולנו יש קקי, גם לך, ביונסה – ומה זה צריך להיות? אנשים פה כותבים ספרים שלא ייאמנו, ואז קקי?! צוחקים עלינו! אם כי חשוב להגחיך אותנו מדי פעם. הרי נועדנו להיות לא מושלמים, רגע – בגלל זה עושים קקי! כדי לחגוג את עליונות הפלצנות על הפלצנות! שלא ניקח את עצמנו ברצינות מדי!!! ומיד אחרי שאני מוצאת ישועה למין האנושי, אני שוטפת ידיים וקודחת את דרכי לסלון.

אני נמרחת על הקיר בכניסה לחדר. "היי, סקסי". "עשית קקי?", "כן".

נגישות