הסטודנטית הזאת היא אני 567
מאת: נועה גורן

אין בלתי אפשרי
לא באמנות, לא בחינוך. כן בלימוד עבחתולרית לים, שבזה לא צלחתי

סדנת ספוקן-וורד לנוער בסיכון. איזו כותרת סקסית, "נוער בסיכון", ומזה חששתי כשנכנסתי בשערי המרכז בתור מנחת הסדנה, שיראו אותי – סטודנטית בלונדית עם חיוך דביק – ויאמרו, הנה, עוד אחת מאלה שבאות אלינו, יעני מלמעלה, כדי ללמד. והרי כל זה בכלל לא נכון, כי מלבד הקווים הכלליים של החיים שלי אפשר לומר שאני בעצמי נועה בסיכון, אבל ייקח להם זמן לגלות את זה, חשבתי באנחה. ובאמת, המפגש הראשון היה חרבון מארץ החרבונים. המחשב המקרטע בקושי עבד, את סרטוני הפואטרי-סלאם הם לא סבלו, ולא שיתפו פעולה, ובכלל, אם המדריך הקשוח שלהם לא היה בסביבה, היו קושרים לי את הגפיים לסנאדה ומבשלים אותי בחולות הנגב. אבל חזרתי בכל שבוע, מנסה לשחד את השדים הקטנים בממתקים ובהבטחות, מחלקת להם שירים שנקרא יחד, מתחרטת שאין לי שכפ"ץ. "אני שונא כשאת באה!", יידעו אותי בידידותיות, וידעתי שבכל פעם שהם רואים את הפרצוף הקטן שלי מגיח בשער הם מדליקים סיגריה של עצבים.

"בוס", אמרתי למקים הפרויקט, "אני צריכה טיים-אוף. תודיע שאנ'לא מגיעה השבוע". הגפתי תריסים, הוצאתי מהמגירות את מיליארדי הבריסטולים והצבעים שאגרתי בחיים (אני מתחילה להבין מה לא נכון בהתנהלות הפיננסית שלי); פערתי את המחשב, ושפכתי לגרון קפה רותח. או.קיי! צרחתי, למרבה הבהלה של השותפים שחשבו שאני רוקחת שיקוי; לא אהיה מדריכה טובה, כל עוד אין לי תכלית. למה אני באה? במה הספוקן יעזור להם? בו-במקום ניסחתי אין-ספור רעיונות. החלטנו פה אחד, אני ועצמי, שהם יקראו שירים על אפם ועל חמתם, ישחקו בפעילויות שלי ויכתבו. הלוא מהר מאוד הם יתפסו שאני לא עוד מוסד, להפך, אני משחררת את חרצובות לשונם, וואו, חרצובות זו מילה מוזרה, ומעניקה להם כוח, חוצפה, כלי נשק. עישנתי סיגריה והטמעתי בריאותיי את שאני חושבת: ימות העולם, אני מאמינה רק באמנות. זה הכלי ששולף אותנו מפרדוקס החיים, כלי מכאיב ומענג שמכסה בבשר את מה שנחשב ברוח, שמאפשר לחקור, שנותן כוח. וככה, פסיכית לגמרי, חזרתי למרכז; ובנחישות פקדתי "תחזיקו ידיים". במקרה הבוס נכח שם וראה איך הקסם מתחיל.

"...ותהיו אִִתי", לחשתי. התחלתי לדבר. לא יודעת על מה, לא באופן רציונאלי, אבל הם הצטרפו לכישוף. הונעתי מתוך אמונה מוחלטת במה שאני עושה, ואִִתי, עשרים בני נוער שסבלו מהתמכרות לסמים התחילו לשפוך. הם תפסו שבן-אדם לא מתגלגל סתם ככה לכתוב, שמן ההכרח שיהיה לו גודש שהוא מת להוציא, והם הניחו לבטן לבחוש, לזיכרונות לפעם בין האוזניים. אז כן, הייתי מאוד מפחידה ומשוגעת, אבל הנערים פשוט התפוצצו שם והתחילו לכתוב.

וכתבו, וכתבו. ובתחילת מרץ העלינו את המופע הראשון שלהם. אחד-אחד עלו לבמה, אחת מעודדת להתפתח בחיים, אחר מדבר על שתים-עשרה הגמילות שהיה בהן, וההוא על המשפחה המאמצת, ומישהו על השנאה לכתיבה שהשתנתה, ועוד אחד על הנוער של היום, והיא על הידרדרות של שתי חברות לסמים, וגם על מחשבות אבדניות, אפילו הייתה האשמת הורים. כל אחד מהם הבריק מהתרגשות, ואני הצצתי בקהל שמנה גם אנשים מהעירייה, מארגונים תומכים. סוף-סוף קולו של נוער נשמע, לא העובדים הסוציאליים ולא דפי המשוב, הם עצמם, עם דף זקוף ביד. הם גילו את הנשק הכי חריף שיש להם. וכשאנשים בקהל דמעו לבי התכווץ, וידעתי שהזכות שנפלה בחלקי השנה, אין דומה לה. ולנערים והנערות שלי, שקיבלו את העיתונים בהפתעה ועכשיו קוראים את זה – אני אוהבת אתכם מאוד.

נגישות