הבטחות חייבים לקיים?
מאת: כתבי המערכת

כתבי המערכת בפרויקט מיוחד לשנת 2018 – ההבטחות, ההצהרות והתקוות הגדולות, וגם איך הן כנראה יישארו על הדף

אור הוכמן

השנה אחליט מה אני עושה עם החיים שלי. כן, אני יודעת, שמתי על כתפי 2018 החלטה די גורלית, אבל הגיע הזמן. סוף התואר הולך וקרב, ואם נודה באמת המצערת, לפני התואר ידעתי טוב יותר מה אני רוצה מהחיים שלי מאשר אחריו. אתה מתחיל את התואר בהנחה שתצא ממנו עם חיים זוהרים וקורות חיים מפוארים עם ממוצע מנקר עיניים, אבל אז אתה אמור להבין לאיזה עבודות אתה בכלל רוצה להגיש את אותם קורות חיים מפוארים וכלום. נאדה. אז השנה אני הולכת לעבור תהליך עם עצמי, לחקור את האפשרויות, לשאול אנשים, ובעיקר להבין מה אני רוצה לעשות עם עצמי אחרי התואר, איפה אני רוצה לגור, איזו עוד חיה אני רוצה לאמץ ומהי משמעות החיים שלי?! כן, את כל זה אני הולכת לגלות עוד השנה. אולי כדאי להתחיל בלהבין מה אני עושה בשבוע הבא. מזל שתמיד יש תואר שני.

סהר אלמוג

השנה אנחנו נוסעים לחו"ל במקום לפאנג'ויה. חאלס, שנה אחרונה לתואר, ראינו הכול ועשינו הכול. חזרנו בזריחה מהמסיבה בחוף הדקל, הגענו שיכורים לקאסה דה ברזיל, ויש גם את הסיפור המפואר על החבר שפתח את הראש במסדרון של המלון. אני בעד לקחת את הכסף ולצאת עם כל החברים להפלגה מפנקת. או להחתים דרכונים והופ, חצי שעה טיסה ואני בחופשת בטן גב. כמה שקלים יותר ואני במידברן, כמה שקלים פחות ואני יושבת על מיץ גויאבה בראס אבו גלום. לא חבל? אבל אני יודעת בדיוק מה יקרה. שבועיים לפני סופ"ש החלומות חברה אחת תישאר תקועה עם מועד ג', השני קנה צמיד לקיסר ברגע האחרון וחוליו מאכזב עם דילים לא שווים. כל השנה אני מריירת עליך וככה אתה מתנהג כשאני צריכה אותך? ויש עוד בעיה, לא ממש חסכתי אלף שקל שאפשר לבזבז מעכשיו לעכשיו. אז אולי בכל זאת נתחיל לחפש חדרים לפאנג'ויה?

נתנאל סימקין

לאכול בריא. השנה אני מתחיל לאכול בריא. לא עוד המבורגרים, פיצות, שווארמות ועוגות בשבילי. במקומם יהיו סלטים, פריכיות ודיאטות. כבר נמאס מהשקר של "הפעם אני אוכל בריא". הגיע הזמן להרים את הכפפה, לסגור את הפה ולעשות מעשה. אז בפעם הבאה שיגידו לי "נתי, בוא לאכול באגט שניצל", אני אענה – "לא! אני אוכל את האוכל שהכנתי בבית". כשבן דוד שלי ינסה לשכנע אותי להזמין פיצה בערב אקס-בוקס ביתי, אני אגיד לו: "לא, תודה, אני אחתוך לעצמי קצת גזר ומלפפון". אני לא מבין איך אפשר בכלל לאכול את כל הג'אנק-פוד הזה. הפיצות מלאות הגבינה המותכת או השווארמה הזאת שמסתובבת לאט-לאט, על הגריל. והעוגות הללו, שהשוקולד נוטף מהן באופן לא פרופורציונאלי... במחשבה שנייה, לאן יש לי למהר? מקסימום אתחיל לאכול בריא בשנה הבאה או בזאת שאחריה. להגנתי אומר שעל הפיצות שאני מזמין יש פטריות ולפעמים גם תירס, וההמבורגרים תמיד באים עם חסה ועגבנייה. אז נחשיב את זה להצלחה?

ליעד וכניש

מאז שאני זוכר את עצמי הדבר שהכי קשה לי לעשות הוא להתעורר בבקרים. עוד מימי התיכון כל בוקר היה מתחיל בריב עם הוריי שהיו פותחים את תריסי החלון ללא רחמים ומושכים ממני את הפוך. תמיד כשהיינו רבים הם היו אומרים שהצבא לא יעשה לי ויתורים ואם לא אתעורר בזמן אשאר שבת. הצבא אכן לא עשה לי ויתורים, ובלית ברירה גופי העייף היה יוצא עוד לפני שהשמש הייתה יוצאת אל העולם. הבעיה הייתה שהמוח שלי המשיך לישון לעוד כמה שעות טובות. עד היום זה כך, הגוף שלי יכול לצאת מהמיטה בשעה שבע בבוקר וללכת להרצאה של שמונה, אבל המוח? אין סיכוי. הוא ימשיך לישון עד השעה עשר לפחות, ושום קפה לא יעזור. לאחרונה דיברתי על זה עם השותף שלי והחלטנו שהחל מחודש הבא נכוון שעון מעורר בכל בוקר לשעה שבע ונתחיל את היום. מה שאני הולך לעשות כדי לא לעמוד בהבטחה הוא לכוון שעון לשבע בבוקר, לכבות אותו מתוך שינה ולהמשיך לנחור עד השעה עשר.

דיקלה קציר

הימים ארוכים, השנה היא מעוברת, ואני עדיין תוהה אם גם השנה אמשיך לאכול קוסקוס עצוב בבניין 90. הרי אני יודעת מתי הלו"ז צפוף ומתי אגיע בלילה אל דירתי האהובה בד'. אני יודעת מה אני אוהבת לבשל, מה לא עושה יותר מדי ריח בכיתה ומה אני הייתי שמחה לאכול ביום סגריר. והרי בעברי הרחוק, הלוא הוא שנה א' המתוקה, הייתי מביאה כל יום גורמה בקופסה אטומה, והיום אני מוצאת את עצמי מחממת משהו לא ברור בבית הסטודנט. לכן אני באמת ובתמים מבטיחה לעצמי להשקיע בקופסאות השנה! הבעיה? זה פשוט לא יקרה. לא כי אני עצלנית (ואני עצלנית), ולא כי התרגלתי לטעם התעשייתי של מרק עוף. אלא שאין שום סיכוי שצמצום והסמכת רוטב יעצרו אותי מלשקוע בשינה במיטתי האהובה, ואין שום סיכוי שהפשרות ושאר ירקות יעכבו אותי. HELL NO. אני אמשיך לקרוא את המתכונים הקצרצרים והקלילים שיש באינטרנט ואיכשהו אמשיך להתפשר על פסטה, חברתי האהובה והמאכל הלאומי של הסטודנטים. בתיאבון.

דניאל רימברג

אז לכבוד השנה החדשה חשבתי הרבה איזו הבטחה אני מבטיח לעצמי, והחלטתי שהשנה אני מבטיח להפסיק לצאת לברקה כל שבוע. די, חאלס! אני כבר תכף בן עשרים ושמונה, וזה לא סביר ללכת לישון בכל יום רביעי בחמש לפנות בוקר. מה גם שאני מזדקן ויש לי בעיות ברכיים וכל יום לאחר הברקה הגוף שלי צועק "כואב לי! שחרר אותי מזה!". וגם הכבד שלי כבר לא בנוי לזה, או לפחות זה מה שאני אומר לעצמי כשאני מתחיל עם המדרון התלול הזה של הישיבה לפני הברקה. ובכלל, זאת השנה הכי קשוחה שלי בתואר ואני עובד בשלוש עבודות אז הגיע הזמן להפסיק עם זה. אבלללל מותר לי לצאת לברקה כשיש ברקה דרום אמריקה, או ברקה שנות התשעים, או כשיש ערב מחלקה, או של המחלקה השנייה, או כשחבר בא לבקר בבאר שבע, או כשאני ממש חייב להתפרק מכל העומס המטורף הזה. אז בקיצור סיכויי קיום ההבטחה שווים לאפס – נתראה ברביעי הקרוב!

גיל אליאס

כל שנה זה אותו סיפור. אני אומר לעצמי שהפעם אני אוכל פחות שוקולד מריר, וכל פעם יוצא לי יותר. זה כבר הפך להיות מעין הרגל שכזה, כמו לצחצח שיניים או לשתות משהו חם לפני שאני יוצא מהדירה. בתחילת השנה עוד אמרתי לעצמי שאכנס למעין משטר תזונה ואוכל כמה שפחות, אבל כלום לא עזר. בהתחלה זו הייתה טבלה ביום, אבל ככל שעבר הזמן זה רק הלך והתגבר. היום הגעתי למצב שבו אני אוכל את השוקולדים הקשים ביותר בעלי האחוז הגבוה, אלו שמעלים בך את השאלה הקיומית: מהו בעצם שוקולד, ומה שונה בינו לבין סתם אבקת קקאו? היום אני מכניס את השוקולד המריר באופן קבוע אל סל הקניות, הולך לקיוסק מתחת לדירה וקונה עוד חפיסה למקרה שיחסר, ומתפלל כל יום שאולי יהיה איזה אסון חמור או אולי איזו שואה גרעינית כדי שהאנושות תפסיק לייצר את המאכל שכבר מזמן הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי.

שרון ליפסקר

נהוג לומר נפש בריאה בגוף בריא, אבל מה לעשות שהנפש שלי לרוב מעדיפה לשתות קפה הפוך דל שומן בארומה מאשר לפזז לצלילי ביונסה בפוזיטיב? הייתי רוצה להיות מהבחורות האלה שמצליחות לשלב בשגרה שלהן ספורט לפחות פעמיים בשבוע, אבל איכשהו עם הזמן הפכתי למלכת התירוצים. למה לא לעשות ספורט? אין לי כוח. עבר עליי יום ארוך במיוחד. אני יוצאת בערב. יש בוחן מחר. יש בוחן מחרתיים. מפה לשם (כמו שבטח תיארתם לעצמכם) הכרטיסייה של הפוזיטיב נותרה עם ארבעה ניקובים ובגדי הספורט המהממים שלי עדיין שוכבים בארון. עוד משפט שנהוג לומר הוא ש"הכול עניין של סדר עדיפויות". אני מאחלת לעצמי שבשנת 2018 העדיפות "לעשות יותר פעילות גופנית" תמוקם גבוה יותר ברשימה שלי, בין "לא לשכוח לנקות את הדירה מדי פעם" לבין "לצפות בפרק של חתונה ממבט ראשון".

גלי סיטון

זאת השנה האחרונה, וישנם ארבעה(!) סמינריונים שדופקים על דלתות סיוטי הקיץ שלי. במסדרונות המחלקה מסתובבים מפה לאוזן ומטרידים את שלוות הנפש סיפורי אימה משנים קודמות על סטודנטים שיום לפני הטיסה להודו נתקעו בלי אופיס כשהם צריכים לכרוך עבודת סמינריון. לא אצלי. אני לא אחכה לדקה התשעים, לא אתן ללחץ להשתלט לי על המקלדת ולהכתיב לי את המבוא לעבודה. אני הולכת לשבת בנחת בספרייה, לכתוב, למחוק, לערוך, ובסוף יישאר לי זמן לחזק שיזוף בבריכה. אני מחליטה השנה להיות מהסטודנטים המופלאים האלה שישאלו אחרים בהרמת גבה איך עדיין אין להם ראשי פרקים, הרי אני כבר כותבת את הסיכום. אם אני מאחלת לעצמי דבר כזה לשנה החדשה כנראה זה עדיין לא קרה. ומה הסיכוי שזה יקרה עכשיו אם אפילו את המאה חמישים מילה שצריך לשלוח לעורכת שלי על השנה החדשה שלחתי ביומיים איחור?

נגישות