האמת שמאחורי האגדה
מאת: נתנאל סימקין , עורכת עדן גבע לירן , מדור: כללי

אתם מכירים את הדמויות האלה. המכשפות מאגדות הילדים, הג'יני מאלאדין, בת הים הקטנה שחולמת ללכת, אבל האם אתם מכירים גם את האמת המצמררת שעומדת מאחוריהן?

כולנו נתקלנו, בשלב כזה או אחר, בסיפורים על מפלצות מתחת למיטה, מכשפות מפחידות שאוכלות ילדים, ערפדים, שדים, רוחות ועוד. אבל האם אי פעם שאלתם את עצמכם, מי חשב על הסיפורים האלה? אם אתם אמיצים מספיק בשביל לגלות מה עומד מאחורי הסודות האפלים של סיפורי העם שמפחידים ילדים כבר מאות שנים, אז קחו לפיד וקלשון ותמשיכו לקרוא... על אחריותכם!

באבה יאגה ומכשפות אחרות

אתחיל עם משהו מבית, אין כמעט ילד, שהוריו עלו ממדינות של ברית המועצות, שלא שמע על באבה יאגה. מכשפה זקנה ומפחידה בעלת שיניים חדות וג'וקים בשיער אשר מתגוררת בבקתה שעומדת על כרעיים של עוף ומוקפת בגדר עשויה מעצמות אדם. היא חוטפת וקורעת לגזרים ילדים שלא ישנים מוקדם או שמסתובבים בחוץ בשעות הערב, וכך קיבלתם גרסה סובייטית ואלימה לעמי ותמי. מעבר למסר הברור של הסיפור של באבה יאגה, שנועד לשלוח ילדים ללכת לישון מוקדם עם סיוטים מזקנות מפחידות שרוצות לחטוף אותם, למכשפות בפולקלור יש תפקיד חברתי אלים הרבה יותר. משחר ההיסטוריה, מכשפות נתפסו כאיום על השלטון ועל הדת. חברות רבות נהגו להאשים נשים בכישוף ובפיתוי של גברים נשואים כי קל יותר להאשים אישה בכישוף של גבר מלהאשים את הגבר בבגידה באשתו. השימוש הנפוץ ביותר באישום נשים בכישוף ובקשר עם השטן שייך כמובן לכנסייה. הכנסייה ואנשי הדת השתמשו בכלי של העלאת הנשים והגברים באש ככלי שנועד לגרום לאנשים לישר קו עם הדת ועם חוקי הכנסייה. ישנן הערכות כי במשך השנים מספר הקורבנות שנרצחו באשמת כישוף עומד על 100-40 אלף איש.

בת הים הקטנה – גרסת המבוגרים

אומנם כיום, כשאנו חושבים על בתולת ים, אנחנו מדמיינים את אריאל, בחורה ג'ינג'ית בעלת חצי גוף תחתון של דג שרק מחפשת אהבה מעבר לים. אבל בעבר, בתולת ים נחשבה כפחד הגדול ביותר של מלחים ויורדי ים והחשש להיתקל באחת כזאת נחשב לגזר דין מוות. אז מה מפחיד בהן כל כך? ראשית, בסיפורים השונים מסופר על כך שבתולות ים יכולות לשגע ולהפנט גברים בשירתן, סיפורים אחרים מספרים כי בתולות הים מפתות גברים לבוא לים ושם הן מטביעות ואוכלות אותם. לאורך השנים התקבלו דיווחים רבים בספרים ובסיפורי עמים שונים על מפגש או היתקלות עם בתולות ים. התרבות היוונית העתיקה הדגישה את הסכנה מבתולות הים בסיפור של אודיסאוס שקשר את עצמו לתורן כדי שלא יצלול למותו למשמע קולן המהפנט. במיתולוגיה הסקוטית והנורדית מסופר על נשים בעלות חצי גוף תחתון בצורת כלב ים, אשר היו מטביעות ספינות, ונשות המלחים היו מקריבות מנחה לים כדי שבתולות הים יתרצו ולא יהרגו את בעליהן. אפילו כריסטופר קולומבוס, מי שגילה את אמריקה בטעות, טען שראה שלוש בתולות ים במהלך מסעותיו. אולי יעניין אתכם לדעת שגם לנו ביהדות, יש תפיסה על קיומן של בתולות ים או בשמה היהודי סירונית. במקורות יהודים רבים מדברים על הסירונית שחציה אדם וחציה דג אשר שרה כבן אנוש. אז מה הסיפור מאחורי האגדות? לכך יש מספר גרסאות. הגרסה הראשונה אומרת שכאשר מפליגים על ספינה במשך חודשים ארוכים מתחילים לדמיין דברים. גרסה שנייה טוענת שדולפינים וכלבי ים משמיעים קולות שמרחוק יכולים להישמע כמו שירה של נשים.

ג'יני ודרקולה

מאז ומתמיד היחס לשדים היה כיחס לפחד מ"הלא נודע". הפחד הוביל לכך שכל תרבות ודת יצרה לעצמה את השדים של עצמה. בזמן שבחלק מהסיפורים אותם שדים משתלטים על נפש וגוף האדם, כמו שניתן לראות בשלל סרטי גירושי השדים, דיבוק וכדומה, ישנם שדים שהם דמויות בפני עצמן שהשפיעו על התרבות שלנו כיום. דוגמה בולטת לכך היא דרקולה. בתרבויות ובפולקלור של עמים רבים, שדים היו יצורים אשר שתו את דמם של בני האדם − מה שנחשב כ בסיס לסיפור של הערפד. לפי הסיפור, דרקולה היה אציל רומני אשר נלחם באופן ברוטלי באויביו וגירש את האימפריה העות'מנית מהאזור. לקראת מותו, עשה הסכם עם השטן לפיו אם יזכה לחיי נצח, הוא יהיה לו לעבד, ובקשתו נענתה, אך קללתו היא שעליו לשתות דם בני אדם וחייו יהיו רק בחשכת הלילה כי אור השמש הטהור ישרוף אותו. המקור לסיפור יכול להיות מושפע על בסיס שתי תפיסות. התפיסה הרווחת, היא שדרקולה מבוסס על דמותו של ולאד השלישי מלך ולאכיה, כלומר רומניה, אשר כינויו היה דרקוליה. ולאד, שנקרא גם ולאד המשפד, ידוע בכך שהיה אכזרי במלחמותיו נגד הצבא העות'מני. גרסה נוספת, הנובעת מסיפורים אנטישמיים, התבססה על תפיסות שקריות שיהודים הם יצורים דמויי ערפד אשר מכינים מצות מדמם של ילדים נוצרים, אינם יכולים לגעת בצלב מכיוון שהם שליחי השטן, לבושים בשחור וחיים בנפרד מכולם.

שד מפורסם נוסף, דווקא מהצד של הטובים, הוא הג'יני. כן, ג'יני החביב והמצחיק מאלאדין גם הוא שד. לפי הפולקלור הערבי, ג'ינים הם שדים בעלי רצון חופשי שיכולים להיות טובים או רעים. לפי הקוראן, השטן בעצמו הוא ג'יני, אשר סירב להקשיב לציווי של אללה ובשל כך הפך לשחור. לפי התפיסה הרווחת, צבע הג'יני הוא כחול או תכלת − דבר אשר השפיע על צבע החמסות הכחול כדי להגן מפני עין הרע ולהרחיק ג'ינים או שדים. אם אי פעם חשבתם לעצמכם מה מקור המילה מג'נון (משוגע), אז תשובה לי אליכם. ג'ינים נתפסו כשדים שיכולים לגרום לשיגעונות, ומכאן נוצרה המילה מג'נון, דהיינו, נכנס באדם שד.

נגישות