האחים שלנו
מאת: דניאל רימברג

"עמותת 'האחים שלנו' פונה לאחים ואחיות שכולים במטרה לתת במה לאחים שכולים לספר ולשתף על קרוביהם אשר נפלו. העמותה התחילה לפני שנה כמיזם של אליאסף פרץ, אחיהם של אוריאל ואלירז פרץ ז"ל, אשר אסף סביבו מספר אחים שכולים. המיזם תפס חזק מאוד והשנה הוא הפך לעמותה", מספרת חן שגב, סטודנטית לעבודה סוציאלית ואחות שכולה לטל שגב ז"ל. ביום ראשון ה-15 באפריל בשעה 20:00, יערכו ברחבי הארץ מפגשים במסגרת מיזם "האחים שלנו", לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

"השנה התחלנו את ההכנות לפני למעלה משלושה חודשים, והם כללו גיוס, איתור אחים ואיתור בתים מארחים, במטרה ליצור כמה שיותר מפגשים ברחבי הארץ. בנוסף, התקיימו סדנאות הכנה שבהן הייתה פסיכותרפיסטית שמטפלת באובדן וטראומה. היה אפשר לראות במפגשים כמה שהזמן לא נותן מנוחה, שלא שוכחים, שהכאב קיים גם אחרי עשרות שנים וזה מעצב אותך, זה נהיה חלק מהזהות שלך", היא מוסיפה.

"מאחורי הרעיון הזה עומד העניין שהאחים לא תמיד נספרים באותה מידה כמו ההורים. כשאחי טל נפטר, אמרו לי – 'תהי חזקה בשביל ההורים, תהי חזקה בשבילם'. לפעמים אנחנו קצת שקופים, לא רואים אותנו למרות שיש לנו התמודדות כפולה, אובדן כפול. למעשה, אנחנו חווים אובדן של האח, של ההורים וגם חווים התערערות של התא המשפחתי. יש לנו רצון לתת ביטוי לאחים מכיוון שזה קול שעולה רק בשנים האחרונות ועד לפני כמה שנים אפילו לא היו מודיעים לאחים כשאח נהרג", היא מסבירה.

"האחים שלנו" בא לתת במה ייחודית, אינטימית וליצור שיח סביב סיפור חיים שנגדע. הוא בא ליצור במה שונה ומכילה יותר מהטקסים הפורמליים ברחבי הארץ. "במפגש לפני כשנה כשהגעתי לדבר מול חברים וסטודנטים נוספים בערב יום הזיכרון, הרגשתי את האינטימיות החזקה והערב הזה צרוב לי בזיכרון. הערב הזה חיזק אותי ונתן לי כוחות ליום הקשה שלמחרת. המטרה הייתה לבוא ולספר את סיפורו של החלל שאיננו, האובדן של מה היה יכול להיות ושל מה שכבר לא יהיה", משתפת חן.

חן שגב ואחיה טל ז''ל
צילום: אלבום פרטי
חן שגב ואחיה טל ז''ל בזמן שירותם
צילום: אלבום פרטי

"תמיד אני אומרת שיש לי שני אחים ושאני הסנדוויץ' בין שניהם"

"תמיד אני אומרת שיש לי שני אחים, ושאני הסנדוויץ' בין שניהם. לירן אחי הגדול מתחתן שבועיים לאחר יום הזיכרון וכל ההכנות סביב יום הזיכרון והחתונה שלו מתבטאים אצלי בחוזקה, בחיים של שמחה לצד העצב", היא אומרת. "טל, אחי הקטן, היה אמור להיות היום בן 24. הוא התגייס לסיירת 'אגוז' במרץ 2012. לאחר ארבעה וחצי חודשים של שירות הוא לקה בדלקת קרום המוח. אחרי שהיה מאושפז במשך כשבוע בבית החולים, הוא יצא בארון. כשהודיעו לי שטל מת הרגשתי שהאדמה רעדה וזה פתח אצלי סכר של דמעות. זה שינה את החיים שלנו", משתפת חן.

"הרבה פעמים אומרים ש'לוקחים את הטובים ביותר' אבל על טל זו באמת לא קלישאה. הוא היה אדם אופטימי, טוב לכל אחד, סובלני. טל היה שם לעצמו מטרה ומגשים אותה בשאפתנות, אבל במקביל בצניעות גדולה. אין יום שאני לא חושבת עליו ואנשים לא בהכרח רואים את זה. אני הרבה פעמים חושבת איפה הוא יכול היה להיות היום וזה צובט את הלב", היא מוסיפה. "אני רוצה שאנשים ייקחו את המבט שלו, את החיוך, את האופטימיות והצניעות".

"אני חושבת שהמסר של יום הזיכרון הוא שהחברה שלנו צריכה לזכור אבל במובן האופטימי, של תקווה, שהחיים ממשיכים ושבזכותם אנחנו כאן. צריך להמשיך ואני משתדלת לחיות הכי טוב שאפשר לצד זה, לצד השכול".

ב-16 באפריל, יום שני, בשעה 19:00, חן תתארח ותספר על אחיה טל ז"ל, באולם כנסים אורן, במסגרת פעילות של אגודת הסטודנטים. להרשמה לאירוע לחצו כאן

לינק לאתר: https://ourbrothers.co.il/

לינק לעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/ourbrotherss/

נגישות