בשם האח
מאת: דותן בן יוסף

דותן פגש את השכול מקרוב בגיל ארבע-עשרה, כשאיבד את אחיו החורג דיויד. סיפור על חייל אחד ועל משפחה אחת מתוך משפחת השכול העצומה.

אתחיל בווידוי – מה שאכתוב ואחלוק פה עם כולכם הוא דבר שלצערי קרה ללא מעט בתים בישראל. אבל רק על עצמי לספר ידעתי, מנקודת מבטי, ולא להתיימר לספר סיפור של מישהו אחר. אני מאוד מקווה שזה כן ידבר לאלו שחוו את זה, כדי שידעו שאנחנו פה ביחד, גם אם אנחנו לא מכירים. ולמי שזה לא קרה, אני מאחל שלא יקרה לעולם. זה הסיפור שלי על אחי החורג דיויד סולומונוב ז"ל שנהרג ביום כיפור 2003 על ידי צלף של חזבאללה בגבול לבנון. אתחיל מלספר על דיויד. דיויד נולד בארצות הברית לאוולין וסולו (מרדכי). הוא עלה לארץ ולמד בתיכון "כצנלסון" בכפר סבא, ולאחר מכן התגייס לגולני להיות צלף בגדוד שלוש-עשרה. סולו ואימא שלי היו שכנים בילדותם, וכשהגיעה בר המצווה שלי הם נפגשו שוב, התאהבו, וכך סולו ודיויד הפכו להיות חלק מהמשפחה שלי.

לצערי, פה מסתיים החלק האובייקטיבי של הטקסט ועובר להיות מראות עיניי. הייתי ילד בן ארבע-עשרה בכיתה ט' בכוכב יאיר. באותו יום כיפור סולו החליט לצום פעם ראשונה בחייו. הוא קרא את הספר "הצוואה", אימא שלי נחה ואני יצאתי לשבת עם חברים. יום כיפור טיפוסי בבית. כשיצא החג פתחנו טלוויזיה ונאמר בפתיחת מהדורת החדשות "תקרית חמורה בגבול הצפון". אימא שלי פנתה לסולו "דיויד לא נמצא שם?", וסולו ענה "אל תדאגי, הכול בסדר". כאשר היינו בעיצומה של הארוחה במרפסת, נשמעו שלוש דפיקות בדלת. צעקתי "כן! כן!" ואף אחד לא ענה. הלכתי לפתוח את הדלת, וראיתי מולי שלושה קצינים. "מרדכי סולומונוב נמצא?". אימא שלי צרחה, ומשם הכול השתנה.

מסתבר שדיויד התנדב להחליף חבר דתי, שביקש לחזור הביתה ליום כיפור להתפלל, ויצא למארב שגרתי בגבול לבנון. בשלב כלשהו של המארב דיויד קלט תזוזה מעבר לגבול, קפץ מעל לאבן וצלף של חזבאללה ירה בו שלושה כדורים מכמעט ארבע מאות מטרים. אחד פגע בצווארו והרג אותו במקום. דיויד היה שלושה ימים לפני השחרור.

מצד אחד אני זוכר את הלילה הזה בצורה הכי בהירה בחיי, ומצד שני הכול נראה כטשטוש אחד גדול בכל התקופה שבאה לאחר מכן. הלוויה עם המוני אנשים, שבעה, שלושים ומה לא. אין ספק שזה יותר מדי בשביל נער מתבגר לעכל. להבדיל אלף אלפי הבדלות ממני, אוולין וסולו הם אנשים שונים מאוד – אוולין הייתה מורה לאנגלית בתיכון "הרצוג" בכפר סבא, וסולו איש שקט וסופר מעשי. לצפות בהתמודדות שלהם עם הדבר הזה היה שיעור לכל החיים מבחינתי. אוולין דיברה על דיויד, פעלה עם סולו להקמת פארק כלבים לזכרו של דיויד בכפר סבא, ולקחה על עצמה לשמור על החברים של דיויד קרוב אליה, כמו משפחה. סולו הוא שונה ודרך התמודדותו הייתה שונה. כשדיויד סיים טירונות הוא לא יכול היה לערוך את מסע הכומתה שלו מכיוון שהוא נקע את שתי הרגליים. סולו החליט כמעט בגיל שישים לעשות את המסע "בשבילו ובמקומו" כדבריו. סולו עשה את מסע הכומתה עם גולני, וערוץ עשר ליווה אותו ועשה עליו סרט, "בשם הבן", ששודר ביום הזיכרון.

זה נדמה כדבר הכי טבעי שיש, שכאשר קורה דבר שכזה אנשים מחפשים דרך להנציח, לזכור ולספר על אותו אדם. זו הסיבה שאני, למשל, זכיתי לכתוב פה על דיויד, וזו הסיבה שמעט לאחר המוות של דיויד אימא שלי, אשת טלוויזיה בכירה במשך שנים רבות, החליטה ליצור עם כל חבריו סרטון קצר לכבוד ערב לזכרו של דיויד. אני זוכר את הימים שהיא הייתה חוזרת מחדר העריכה, עדיין עם דמעות בעיניים. ערב אחד כשחזרתי מכדורגל נכנסתי הביתה לבית שקט במיוחד, ושם ישבו אימא שלי וסולו על הספה ואמרו לי שהסרטון מוכן. התיישבתי מרוחק מהם, ובחיי שהתאמצתי במשך כל עשר הדקות האלו, כמו שלא התאמצתי מעולם, לא לבכות. כאשר נגמר הסרטון הייתה דממה, עברו כמה שניות ואימא שלי פנתה אליי, "מה אתה חושב?". באותו רגע כבר לא הייתי יכול להחזיק את עצמי ופרצתי בבכי. מיד הצטרפו אליי שניהם, וישבנו שם מחובקים ובוכים בסלון חשוך, כשדיויד מסתכל עלינו מהטלוויזיה.

הדבר שהיה קשה מאוד להתרגל אליו הוא שנדמה שהחיים ממשיכים, ואז אתה חוזר הביתה ופתאום סרטון על דיויד מוכן, יצאת למסיבה והתקליטן היה נראה כמוהו, או שלקחת אוטובוס והוא עבר ליד בית הקברות. מצד אחד אתה חושב עליו כל הזמן, ביום ובלילה, ומצד שני אתה לא מוכן לכמה זה יפתיע אותך כאשר תיתקל במשהו הכי קטן שיזכיר לך אותו. ואני עוד אח חורג. קשה לי לתאר לכם כמה פעמים הסתכלתי על סולו או אוולין וראיתי את הכאב בעיניים שלהם.

שנה לאחר המוות של דיויד הגעתי ללמוד בתיכון "כצנלסון" בכפר סבא, אותו תיכון שדיויד למד בו, והמחנכת שלי הייתה החברה הכי טובה של אוולין. החיים ממשיכים, אבל משהו בך נשאר שם. לאחר מותו של דיויד נעשו הרבה מאוד דברים כדי להנציח אותו – כאמור הוקם פארק כלבים לזכרו בכפר סבא;סולו ערך שני מסעות כומתה; חבריו לקחו את הסרט שערך ערוץ עשר ואת הסרטון שאמי ערכה ואת הווייתם עם דיויד, וסיפרו עליו בכנסים בארץ ובחו"ל; מייקל, אח של דיויד, נהיה אחד השפים המצליחים ביותר בארצות הברית, והוא כתב ספר בישול שבו הוא מספר על דיויד; ועד היום מגיעים עשרות אנשים  לאזכרות שלו. ואני? אני מאז ימי הצבא מחפש הזדמנויות לדבר עליו ולספר את סיפורו, וערכתי לא מעט ערבים לזכרו לפני חברים מהבית, חבר'ה מהצבא, מהאוניברסיטה ומה לא. ועכשיו, כמובן, זכיתי לכתוב את הטור הזה בצ'ופצ'יק.

אני יכול לכתוב רבות על דיויד, לספר על זה שהתנדב במרפאה וטרינרית במשך שנים, או על כך שהיה עושה לעצמו נוהל של ללכת לחיילים ששמרו בבסיס כדי לחלק תה חם בלילות קרים. אבל יש ציטוט שהייתי רוצה לצטט, שלפי דעתי יעביר בצורה טובה את הערך המוסף שניסיתי לכתוב עליו פה. הציטוט הוא של סולו עצמו. באמצע מסע הכומתה, באחת העצירות, הוא סיפר שהוא מעסה במקצועו ושיש לו מטופל קשיש, ששמו מר שבת, עם כאבים כרוניים בכפות הרגליים. כשסולו טיפל לו ברגליים מר שבת ביקש שיעשה חזק יותר, וכשסולו הסתכל עליו הוא ראה שהוא בוכה, ואז הוא שאל "מספיק?", ואז מר שבת ענה לו "לא. הכאב שאתה גורם לי הוא יותר טוב מהכאב שיש לי". אוולין לא יכלה לחיות עם הכאב וחלתה בסרטן. היא נפטרה בשנה שעברה, שבועיים לפני האזכרה של דיויד. עכשיו הם ביחד.

עם זה אשאיר אתכם ואודה לכם מאוד שהקדשתם מזמנכם לקרוא את זה. אתם יותר ממוזמנים לערב נוסף לזכרו של דיויד לקראת יום הזיכרון הקרוב, בתאריך ה-26 באפריל בשעה שש בבניין 28, חדר 205.

נגישות