בראשית הייתה פדיחה
מאת: גלי סיטון

היום הראשון ללימודים הוא מקור בלתי נגמר לפדיחות מביכות, גם אצלנו. בפעם הבאה שתגיעו שיכורים לשיעור, שתשאלו את המרצה שאלות טיפשיות או שתסתכסכו עם מערכת ההרשמה לקורסים, זכרו שאתם לא לבד

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עוברים את היום הראשון. כבר אכלנו את הסרט הזה בגן, ביסודי, בחטיבת הביניים, בתיכון, ואולי הטראומתי מכולם היה בצבא. אנחנו אמורים להיות רגילים לעיקרון ההגעה למקום חדש. היום הראשון הוא המלחיץ, ובו אתה בעיקר בהלם מעצמך ומהעולם, אבל בתוך כמה ימים אתה כבר מתהלך בנינוחות של קזבלנקה כמי ששולט לגמרי ברחובות השכונה. כל מסגרת חדשה מביאה אִתה חוקים חדשים אך גם פדיחות חדשות. ביסודי אנחנו קוראים בטעות למורה "הגננת" או רחמנא ליצלן – "אימא", בתיכון את עושה את הטעות הקריטית – להידלק על מישהו מכיתה י"ב כשאת רק בכיתה י', בצבא אתה מצדיע ביד שמאל לרס"פ, ומה קורה באוניברסיטה? אספנו עבורכם כמה מהפדיחות של היום הראשון באוניברסיטה מסטודנטים שלמדו כמה דברים בדרך הקשה, כי לעולם אין אנו די מבוגרים בשביל לעשות שטויות של צעירים פעורים.

השעון השיכור

"התחלתי ללמוד בשנת 2015 ובדיוק הזיזו בלילה את השעון אחורה לשעון חורף ולא זכרתי", מספר אלון, שמתחיל בימים אלה את השנה השלישית בהנדסת תעשייה וניהול, על היום הראשון שלו. כמו שהייתם מצפים מסטודנט רציני, טרי ונרגש, אלון כיוון שני(!) שעונים מעוררים, והוא מסביר: "ערב לפני תחילת הלימודים עשינו ישיבה רצינית בדירה עם השותפים, ולא הייתי בטוח ששעון מעורר אחד יספיק לי". שעון מעורר אחד היה שעון ידני שאותו הניח בחגיגיות לצד המיטה, והשני – בסמראטפון, שהוא כה חכם ויודע הכול. מכיוון שהפלאפון המתוחכם יודע הכול, הוא לא צריך שיגידו לו שהשעה השתנתה בלילה, הוא יודע הכול! אבל החכם הזה לא פראייר, ואם לא מאכילים אותו הוא חוטא לתפקידו. "מסתבר שלא חיברתי את המטען כמו שצריך לטלפון בלילה והבטרייה נגמרה", מסביר אלון. את ההמשך אתם יכולים לנחש. "השעון המעורר שליד המיטה צלצל שעה מוקדם יותר". השותפים בדירה של אלון עדיין ישנו, גם כי התחילו ללמוד מאוחר יותר וגם כי, טוב נו, בכל זאת הייתה עוד שעה לישון. "את הפלאפון תכננתי להטעין כבר בכיתה, אז רק כשהגעתי לאוניברסיטה והפלאפון נטען קצת קלטתי מה קרה. נראה לי הייתי קצת מסטול מהלילה לפני, אחרת כנראה שהייתי עולה על זה לפני. בסוף העברתי שעה בדוכנים של הבירות, והגעתי קצת שיכור לשיעור שעה אחרי".

המרצה, אולי די?

לינוי, סטודנטית לספרות עברית, נזכרת ביום הראשון שלה לפני שנתיים. "היום הראשון ללימודים נפל על יום הזיכרון ליצחק רבין. קראתי בקבוצה של 'התקבלתי' בפייסבוק שיש הפסקת לימודים, וקבעתי עם חברות מהבית שלומדות במחלקות אחרות שנלך ביחד לטקס כי פדיחות ללכת לבד", היא משחזרת. לינוי ישבה בשיעור, ראתה שהשעה שבה קבעה להיפגש עם חברותיה מגיעה, והמרצה לא מתקרב לסיום. בהיחבא היא שלחה הודעה לחברות שישמרו לה מקום ואמרה להן שהיא תצטרף בהמשך. "אותן שיחררו לטקס אבל השיעור שלנו התנהל כרגיל. חשבתי שהמרצה לא זוכר, גם ככה הוא נראה לי קצת מעופף". כשהגיעה שעת הטקס והשיעור עדיין לא נגמר, לינוי עשתה מעשה. "בסופו של דבר קטעתי אותו ואמרתי שזאת השעה של הטקס ואמורה להיות הפסקת לימודים. הוא חצי צחק-חצי התעצבן ואמר שאם אני רוצה ללכת לטקס אני יכולה, אבל הוא ממשיך את השיעור כרגיל".

מהמקדימים בהגזמה

כמה מאתנו יוצאים מהבית לאוניברסיטה עשר דקות לפני תחילת השיעור? כל זאת בהנחה שאנחנו יודעים מתי הוא מתחיל בכלל. "אני ממש לחוצה על איחורים, ותמיד לכל מקום חדש אני מגיעה עשר דקות לפני", משתפת ליטל, סטודנטית לפסיכולוגיה שביום הראשון שלה שברה את שיא ההקדמה המיותרת. השיעור הראשון של ליטל התחיל ביום ראשון בשעה שתים-עשרה, זמן מפנק לכל הדעות. "גם ככה הייתי כל הבוקר על קוצים כי רציתי ללכת כבר. חשבתי שבטח ייקח לי המון זמן למצוא את הכיתה אז יצאתי באחת-עשרה וחצי מהדירה שהייתה שבע דקות הליכה מהאוניברסיטה". השיעור היה בבניין עשרים ושמונה, בניין ידידותי למשתמש, וליטל מצאה את הכיתה בקלות יחסית. "בתוך כמה דקות מצאתי את החדר. הסתובבתי במסדרונות עוד איזה רבע שעה. בכיתה התיישבתי בעשרה לשתים-עשרה. אנשים התחילו להיכנס לאט-לאט עד שבסוף המרצה נכנס בשתים-עשרה ועשרה ואמר, 'אתם יודעים ששיעורים מתחילים ב-ורבע, כן?'". זאת, קוראים יקרים, הייתה דוגמה לארבעים דקות שבוזבזו ללא סיבה ולא ישובו לעולם.

מחאה מערכתית

התמודדות עם מערכת השעות בשנה הראשונה אינה פשוטה לאף אחד, וגם לא לרועי שמתחיל את השנה השנייה בלימודי פסיכולוגיה. "אחרי שבניתי לי את מערכת השעות, ראיתי שביום ראשון יש לי שיעור חובה בשעה שמונה וממש התעצבנתי, כי אפילו בצבא נותנים לך שעת הגעה הגיונית בראשון בבוקר, ושמונה נראה לי לא הגיוני. אני גר בצפון וזה אומר שכל מוצ"ש אני חייב לחזור לבאר שבע". בתחילת התקופה בבאר שבע, כשעדיין לא מבינים כמה השבתות פה כיפיות, לחזור במוצ"ש מרגיש כמו לחזור מקוצרת. "כמעט ושלחתי מכתב למחלקה עם בקשה לשנות את המערכת, אבל בסוף החלטתי ללכת לשיעור הראשון ולראות מה קורה". רועי מספר על אולם ענק שלמרות הגודל המרשים שלו לא הצליח להכיל את כל הסטודנטים הנרגשים, וכמה ישבו על המדרגות כל השיעור. "אפילו המרצה הייתה מופתעת מכמות האנשים, ורמזה לנו שהיא מקווה שבמהלך השנה יהיה פה קצת יותר מרווח, והזכירה שכל השיעורים מוקלטים ועולים באותו היום לאתר. זאת הייתה בערך הפעם האחרונה שראיתי אותה".

קורס באטרף

אם הגעתם עד כאן נראה ששרדתם את ההרשמה מורטת העצבים לקורסים, ותוכלו להבין את מאיה שמתחילה את שנתה הרביעית במחלקה לפוליטיקה וממשל ועדיין לא התרגלה לשיגעון. "בפעם הראשונה שנרשמתי לקורסים הייתי כל כך בלחץ", היא מספרת. "תרגלתי את ההרשמה מלא פעמים, הכנתי אופציות חלופיות – מה אני אעשה אם יתפסו לי קורס שרציתי. תכננתי אפילו לו"ז להרשמה עצמה: לאיזה קורס אני נכנסת קודם כדי לתפוס אותו בטוח". גורמים מודיעיניים מאשרים שמאז מבצע אנטבה לא נרשמה תכנית עבודה כזו מפורטת. "בשנייה שנכנסתי לאתר ראיתי שהקורס הראשון שהכי רציתי כבר סגור, עברתי לאופציה השנייה והשלישית והכול סגור. נכנסתי לאטרף, לא ידעתי מה לעשות, אפילו התרגולים שרציתי במחלקה, שהתאימו לי בשעות, היו תפוסים. הרגשתי שכל הקלפים נטרפו לי, וברגע של חרפון לחצתי על האיקס של הדפדפן, ואז הייתי צריכה לחכות עוד חמש דקות עד שיכולתי להיכנס שוב. כעסתי על עצמי בטירוף". ואתם שואלים את עצמכם מה מוסר ההשכל מסיפור שכזה? "היום אני כבר חכמה יותר, מבקשת ממישהו אחר שיירשם בשבילי, אין לי לב לשטויות האלה".

הרבה מבוכה יכולה להיווצר בסביבה חדשה, גם כשאנחנו כבר גדולים והתחלות חדשות אינן חדשות לנו. תלכו לאיבוד, תקראו למרצה בטעות המפקדת, תאחרו, תקדימו, תביכו, עוד חודש כבר תשבו בישיבת חברים חדשים שהכרתם בתואר, וכמו חבורת זקנים מלומדים תצחקו על הפדיחות שעשיתם אז, מזמן, כשרק התחלתם את התואר, לפני חודש, חודשיים? מי זוכר, זה כל כך ישן.

נגישות