בין שני עולמות
מאת: ליעד וכניש

הפער הקיצוני בין הקפדנות באולפנא לשחרור של האוניברסיטה מציב בפני הסטודנטים הדתיים אתגרים לא פשוטים. דבר אחד הם מבקשים – תפסיקו לדבר אִתם על שידוכים

למוטי נמאס מזה שמכלילים את כל חובשי הכיפה לקבוצה אחת, ועוד יותר מזה, שמציעים לו שידוכים כל הזמן. שחר מודה שלפעמים קצת מביך אותה ללמוד באותה הכיתה עם בני המין השני. ליאור מרגישה צורך להתנצל כששואלים אותה על השירות הצבאי או על הטיול הגדול. שירה מספרת שהקושי הוא בעיקר הפחד הראשוני של להיתפס בתור "הדתייה המוזרה הזאת", וישי הגיע לבן גוריון כי הוא שמע שזה מה שכולם עושים, ולשם שינוי הוא רצה להיות אדם רגיל כמו כולם. כדי לנסות להבין את הקושי במעבר מהישיבה או האולפנא לאוניברסיטה ובו-זמנית לעיר הסטודנטים, שגורמת לעתים לסדום ועמורה להיראות כמו בני-ברק, נפגשנו עם חמישה סטודנטים שמעידים על עצמם ככאלה שהתחנכו במסגרת דתית או חרדית, והם הסכימו לשתף אותנו בחוויה האישית שלהם בבן גוריון.

אל תגידו שידוך

מוטי שרבי, בן עשרים ושבע, מזרח תיכון וניהול, שנה ב', למד בישיבה תיכונית בבית שמש ולאחר מכן המשיך לישיבת הסדר בנתיבות, שהיא סוג של מכינה צבאית לדתיים. הנוהל הרגיל הוא שעושים שנתיים בישיבה, מתגייסים לשנה וארבעה חודשים, ואז חוזרים לישיבה כדי להשלים חמש שנים. מוטי בחר תוך כדי השירות לסיים שלוש שנים בצבא, וכשהשתחרר החליט שהוא רוצה ללמוד וידע שזה יהיה באוניברסיטה.

"מן הסתם שללמוד בבר אילן זה דבר שעבר לי בראש", החל לספר. "בסוף החלטתי ללכת לבן גוריון משיקולים שלא קשורים לדת. אני יכול לספר שיש לי חבר שהוא קצת יותר 'דוס' ממני שבחר לא ללמוד בבר אילן דווקא בגלל שהעדיף להיות ה'דתי' בין חילונים. הוא רצה לעשות את זה בדרך שלו מאשר להיות בסביבה של הרבה דתיים, ואולי שם הוא ירגיש איזשהו צורך להוכיח את רמת ה'דתיות' שלו כל הזמן. אלו לא היו השיקולים שלי, אבל אני יכול להבין למה הוא מתכוון, החברה הדתית יכולה להיות מאוד שיפוטית", הוא מסביר.

"פעמים רבות אני שומע את השאלה 'אז מה, מוטי, אתה תתחתן רק עם שידוך?', ואני, בגלל שאני מבין שזה בא ממקום סטיגמטי, עונה להם 'מה זה שידוך?', והם מסתכלים עליי כאילו גיליתי להם שפיית השיניים לא קיימת", מתאר מוטי. "ה'שידוך' שהם מדברים עליו, שבו אתה הולך לשדכן, יוצא לשלוש פגישות ויאללה חתונה, הוא דבר שמאפיין יותר את הציבור החרדי".

לצמצם את הפער

שחר דה רוס, בת עשרים ואחת, תלמידת פסיכולוגיה בשנה ב', וליאור גבאי, בת עשרים ואחת, סטודנטית לעבודה סוציאלית בשנה א', למדו שתיהן באולפנת צביה במעלה אדומים, אולפנא מאוד נחשבת בעולם הדתי. התלמידות באולפנא הזו מתבקשות ללכת בחצאיות שמגיעות עד לרצפה ובחולצות שמכסות את המרפק ואת עצמות הבריח.

"יש לי המון קשיים ללמוד עם בני המין השני", מספרת שחר. "כל כך קשה לי, שלפעמים זה אפילו מביך. מכיתה א' עד כיתה י"ב למדתי רק עם בנות ובקושי יצא לי לפגוש בנים. פתאום לשבת בכיתה עם כל כך הרבה בנים, חלקם גם מאוד נאים אם יורשה לי לציין, זה מאוד מבלבל. יש תחושה שכל הזמן את צריכה להיות במיטבך", היא משתפת. "לפעמים אני מרגישה שמה שחבריי החילונים עברו ביסודי או בחטיבה אני עוברת עכשיו, שזה מאוד קשה כי זה גם מרגיש מאוד בודד, אין את מי לשתף בתחושות הלכאורה 'לא בוגרות' האלה. מצד אחד אתה רוצה שיתייחסו אליך כשווה, ומצד שני יש כל כך הרבה דברים שאתה עכשיו משלים ולרוב מדובר בדברים שחברים שהכרתי כאן עברו כבר מזמן".

"אני מרגישה שקיים פער תרבותי ביני לבין אנשים שלא למדו במסגרת דתית", אומרת ליאור. "למשל, כשאנשים מדברים על השירות הצבאי שלהם אני לא תמיד מבינה על מה מדובר, לא מכירה את השפה של הצבא. הרבה פעמים אני מרגישה צורך להתנצל כששואלים אותי על השירות שלי ואני עונה שעשיתי שירות לאומי. יש תחושה שזה פחות נחשב, אפילו סוג של השתמטות, למרות שזה בדרך כלל לא מה שהאדם שממולי חושב", היא מסבירה. "גם כשאנשים מספרים על הטיול שלהם אני מרגישה כך. במקום שאני מגיעה ממנו זה לא מקובל לצאת לטייל בעולם לתקופה ארוכה, במיוחד אצל בנות. אנחנו היינו מאה בנות בשכבה, ורק אחת מטיילת עכשיו בהודו. השאר, חצי מהן כבר נשואות וחלקן אפילו אימהות".

"הייתי רוצה שחילונים כן ידעו להבדיל בין חרדים לדתיים לאומיים כי לפעמים יש המון בלבול בנושא", מוסיפה שחר. "החרדים מקפידים ושומרים הרבה יותר והדתיים הלאומיים נמצאים במקום טוב באמצע. אז לא, האחים שלי לא הולכים עם חליפות שחורות, הם עשו צבא ולומדים באוניברסיטה. ההורים שלי שניהם עובדים, משלמים מיסים, תורמים איפה שאפשר, והכי חשוב, הפעילות המועדפת עלינו בבית היא לא עקירת עצי זית של שכנינו הערבים. אנחנו דווקא מעדיפים קאטן", אומרת שחר ומסיימת בזה שכולם מוזמנים למשחק קאטן סוער בביתה.

חלק מכולם

ישי נדב, בן עשרים ושלוש, סטודנט למדעי המחשב בשנה א', נולד למשפחה חרדית אדוקה בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה, שזה המקביל החרדי ליסודי, ולאחר מכן בישיבה. בתלמוד תורה לא למדו לימודי ליבה כמעט כלל, המעט שכן למדו היה חשבון ברמה מאוד בסיסית עד כיתה ו', ושם זה הפסיק. בגיל תשע-עשרה הוא הרגיש שהוא מבזבז את הזמן שלו, עזב את הישיבה, עבר למכינה ובה השלים את כל הפערים הלימודיים. בתקופה הזו הוא גם החליט לצאת בשאלה ולהתגייס לצבא, ושם היה מוכר בתור חייל בודד.

"בחרתי ללמוד בבאר שבע בגלל שהיא נחשבת לאוניברסיטה שכולם הולכים אליה, אוניברסיטה של 'סחים'", אומר ישי במילים שלו, לא נגענו. "וזה מה שחיפשתי כל חיי, להיות רגיל ולא שונה. כאן אני סופסוף מרגיש חלק מכולם. קשה להתעלם מזה שיש קצת פערים של ידע, אך מעבר לזה אני מרגיש שהשלמתי את הפערים החברתיים והצלחתי להשתלב. חשוב לומר כי אני לא מקרה מייצג, רק אחד מתוך ארבעה חרדים שמתחילים מסלול אקדמי מסיימים אותו. כיום לומדים בבן גוריון מעט מאוד חרדים, ורובם אם לא כולם יצאו בשאלה".

"המשפחה הייתה מאוכזבת שהחלטתי לנטוש את הישיבה ולצאת בשאלה, אבל בסופו של דבר הם קיבלו את זה ומרוצים שאני לומד באוניברסיטה, כי האלטרנטיבה היא להיות נער שוליים ולחפש את עצמי. סטיגמות שהייתי רוצה להפריך? גמרא ממש לא מפתחת הרגלי חשיבה שזקוקים להם במתמטיקה, כמו שנהוג לחשוב".

נגישות