את-יופיה לא ניתן לתאר במילים
מאת: ליעד וכניש , עורכת עדן גבע , מדור:

 

 

כשעורכת העיתון הציעה שאכתוב כתבה על הטיול שלי באתיופיה חשבתי תחילה שזה רעיון נפלא ואפילו התלהבתי מן ההזדמנות לתמלל את הגיגי ליבי בארץ זרה. כעת, כשאני מנסה לכתוב, אני תוהה האם אוכל לתאר את החוויה בצורה שבסופו של דבר אהיה מרוצה מן התוצר. אני בספק אם אצליח לתאר את הנופים המשוגעים שראיתי, בשביל זה יש תמונות, אך אנסה לתאר לכם בצורה הטובה ביותר איך הרגשתי כתייר באתיופיה:

1) זה להבין שאתיופיה היא לא מקום כל כך רחוק. אם בנסיעות ארוכות בארץ אתם מרגישים שעברתם לעולם אחר בזמן די קצר, זה כלום לעומת הטיסה לאתיופיה. לאחר ארבע שעות קצרות ומהנות נחתנו באדיס אבבה ואף על פי שאני היחידי שעשה את זה, האמינו לי, שהטייס הרוויח את מחיאות הכפיים שלו בזכות ולא בחסד.

2) זה להבין שאתה בגיל שמעריכים בו אוויר צח. הבירה אדיס אבבה היא בדיוק כמו עשרת אלפים פעם רחוב המסגר. זה, בתוספת הצפיפות, יגרמו לך לברוח מאדיס לאחר לילה אחד בלבד ולהגיע לעיירה צפונית, הררית וקסומה בשם לליבלה, שזכתה לכינוי המחייב ─ ירושלים השנייה. והאמת שאני גם מבין מדוע, אוויר ההרים בהחלט היה צלול כיין, וריח האורנים שהיה שם עינג את כל חמשת החושים שלי בו זמנית.

3) זה להיות איש שירות לקוחות. בתור פרנג' (אדם לבן) עליך להיות תמיד מחויך ואדיב כלפי המקומיים שלא יפספסו הזדמנות לקרוא לך מרחוק ולפתח איתך שיחה. לרוב זה נחמד, אבל כשאתה חוזר עייף מטראק, ואין לך כוח לחייך ולנופף לכל ילד, זה קצת מתחיל להעיק. באחד הימים ניגש אליי גם איזה בחור ושאל אותי "היי ברו, ריממבר מי פרום יסטרדיי?" ועכשיו, אני מוכן להישבע שלא פגשתי אותו מעולם.

4) זה להבין שהכוח שלך מוגבל. רוב הילדים יראו אותך בתור סנטה קלאוס שמחלק מתנות. בתחילת הטיול אתה תחלק ותרגיש טוב עם זה. בהמשך תבין, שאתה לא יכול להציל את כל ילדי אתיופיה ותתחיל לפתח תיאוריה שאתה לא מאמין בחלוקת מתנות כדי לתרץ לעצמך את הסיבה להפסיק.

5) זה להיות גאה בישראליות שלך. בשונה מהאירופאים הקרים האלה, האתיופים פשוט עוטפים אותך בחיבוק חם ומצהירים, שהסטוץ ההיסטורי בין קווין שיבא וקינג סלומון הופך אותנו לאחים בדם. לא היה לי לב להזכיר להם שהיו לו עוד 999 נשים. האמת, הם גם דומים מאוד לנו בשמחת החיים המפורסמת שלנו. הם אוהבים ומחבקים ורוקדים ומסתדרים הרבה יותר טוב איתנו מאשר עם האחרים.

6) זה להרגיש מגושם. לא יודע אם זה נרכש או גנטי אבל כל האתיופים שפגשתי פשוט יודעים להניע כל עצב בגוף מכף רגל ועד כתף, וריקוד משותף ייראה מהצד כמו ניסיון של ערן לוי לעשות דריבל על ניימאר, או כמו ריקוד משותף של זאב נחמה ורני רהב, לאנשים שלא מבינים בכדורגל אבל מבינים בביצה המקומית.

8) זה להרגיש צביטה בלב, כשאתה עושה שבת עם הקהילה היהודית בעיר גונדר ומבין את המשמעות האמיתית של שירת התקווה. בעיר גונדר שבאתיופיה ישנה קהילה המונה כשמונת אלפים יהודים אתיופים, שממתינים עשרות שנים לאישור לעלות לארץ ובחלקם הגדול גם להצטרף למשפחותיהם, שכבר העבירו את חייהם לפה. לאחרונה הממשלה אישרה העלאת אלף יהודים אתיופים מתוך שמונת האלפים. הרבה לא יודעים שהשם פלאשמורה הוא למעשה כינוי גנאי שהודבק להם ומשמעותו בעברית – פולשים. למידע נוסף על הסיבות לעיכוב עלייתם והצטרפות למאבק חפשו בפייסבוק: המאבק להעלאת יהודי אתיופיה.

לסיכום – חייב לומר שאני שונא את האנשים האלו, שחוזרים מטיול במדינת עולם שלישי ואז מחייכים בהנאה ואומרים, 'שמע אחי זה לא טיול, זה מסע, במקומות כאלו אתה חווה ולומד ומגלה על עצמך דברים ואתה פשוט חוזר בן אדם אחר'. אף על פי שאני שונא אותם, הם צודקים, אני כזה בעצמי, אז צאו מאזור הנוחות שלכם ולכו תגלו תרבויות ועולמות חדשים.

 

נגישות