אקטיביזם בחולות
מאת: ליעד וכניש

קורס מיוחד של החטיבה ללימודי אפריקה הפגיש את הסטודנט הבאר-שבעי הממוצע עם מבקשי המקלט ומציאות חייהם המורכבת. "אני לא רוצה להיות פליט, לא בחרתי בזה".

צילום: אביב שאול

"ברגע שאנחנו מגיעים לבאר שבע אנחנו נושמים", היה הדבר הראשון שסיפר עבדת, מבקש מקלט בן עשרים ושבע מאריתראה שנמצא בישראל כחמש וחצי שנים וכיום שוהה במתקן חולות. "להיות פה באוניברסיטה וללמוד דברים זאת תחושה מדהימה, אבל לא רק בזה מדובר. הרגעים האלה שאנחנו מסתובבים פה בין סטודנטים ישראלים בני גילנו ומשוחחים איתם גורמים לנו להרגיש, ולו ליום אחד, בני אדם שווים".

רגע לפני סוף הסמסטר, התקיים באחד מאולמות הנגטיב אירוע סיכום של פרויקט מיוחד, אשר נערך בשיתוף פעולה בין המרכז לפליטים בנגב וקבוצת סטודנטים מהקורס "אפריקה ואקטיביזם" של החטיבה ללימודי אפריקה. קורס זה משלב בין לימודים על המציאות החברתית, כלכלית ופוליטית באפריקה של ימינו לבין פעילות התנדבותית בת שלושים שעות שהסטודנטים מתבקשים ליישם. במסגרת אותו פרויקט נשלחה לאוניברסיטה בחודש האחרון בימי חמישי קבוצה של כשישים מבקשי מקלט השוהים במתקן חולות. במהלך הביקור שלהם הם הפכו לסטודנטים ליום אחד, כשקיבלו הרצאות במגוון רחב של נושאים והשתתפו בפעילויות חברתיות שהכינו הסטודנטים המתנדבים. יש לציין כי כל ההרצאות הועברו בהתנדבות על ידי חברי וחברות הסגל האקדמי של האוניברסיטה ששמחו על ההזדמנות להשתתף בפרויקט.

את האירוע פתח אביב שאול, סטודנט לפוליטיקה וממשל ומדיניות ציבורית בשנה ב', ואחד מהסטודנטים שלקחו חלק בפרויקט, בנאום בנימה אישית. "בחודשים האחרונים פגשנו אנשים מיוחדים, פליטים, מבקשי מקלט, תבחרו אתם. במתקן חולות, אשר הוקם בסוף שנת 2013, שוהים כיום למעלה מ-1500 מבקשי מקלט אפריקאים. היום, יושבים כאן יחד איתנו כחמישים בלבד. אתם אורחים שלנו, חברים שלנו, וכל מי שבא לכאן היום בא לפגוש אתכם, לשאול אתכם ולהביט לכם בעיניים", אמר אביב, כשהוא פונה לחבורה שהגיעה ממתקן חולות, וקשה היה שלא להבחין בחיוך המבויש על פניהם. בהמשך, עלתה לבמה הסטודנטית נועה שמש, סטודנטית לפוליטיקה וממשל ומזרח תיכון בשנה ב', שלקחה גם היא חלק בתכנית ההתנדבות. בדבריה, תיארה את תחושת האירוניה שחוותה במהלך המפגש הרביעי עם מבקשי המקלט בו היא ושלושת המתנדבים הנוספים שיחקו עמם את משחק הדגל ברחבה של בניין 26. נועה הסבירה את הדמיון בין משחק הדגל לבין המצב של מבקשי המקלט במציאות. הגבול באמצע, כללי המשחק לפיהם מי שנתפס יוצא מהמשחק והולך לכלא, וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, בו הם לא הצליחו להגיע לישראל, הם יכולים אף לעבור עינויים קשים ולהירצח. נועה סיכמה את התחושות שלה בציטוט של אחד מהמשתתפים בתכנית- "אני ממש שמח ומודה על מה שאתם עושים בשבילנו. חשוב לי שתדעו ותגידו לכולם- אני לא רוצה להיות פליט. לא בחרתי בזה. חשוב שכולם יבינו את זה".

הסטודנטים המשתתפים נועה שמש, אביב שאול, ירדן רפפורט וחן מושקוביץ', סיפרו כי היו להם חששות רבות לפני תחילת עבודתם. הם שאלו את עצמם שאלות כמו, האם הם מבינים בנושא הזה מספיק בשביל לקבוע בו עמדה, האם יצליחו להתמודד עם העומס של הלימודים ולהשקיע מעצמם כדי שהמשתתפים באמת יפיקו מכך תועלת. תחילה, הודו כי לא ידעו כיצד לגשת אליהם, מה עבר עליהם לפני שהגיעו לישראל וחששו שלא יהיה שיתוף פעולה מצדם. בנוסף, הם חששו שייווצר מצב שבו הם רק 'מוציאים להם את העיניים' ללא כוונה ובעצם מראים לפליטים עד כמה החיים בישראל טובים לעומת החיים במדינות מהם הם באו. לדבריהם, רוב החששות התבדו. "הכרת התודה של המשתתפים בכל שלב נתון בתוספת משפטים כמו- 'אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנהניתי ככה', עד כמה שזה נשמע קלישאתי, הם הסיפוק הכי גדול שיש, מה שנותר לנו לקוות הוא שהפרויקט הזה ימשיך גם בשנה הבאה".

נגישות