אקדמיה של העתיד
מאת: נתנאל סימקין

אילו שינויים חלו בתחום ההוראה והאקדמיה, למה יש לנו לצפות ואיך ניתן לגרום לנו ללמוד טוב יותר?

לפני יותר מ-2000 שנה קם בחור ושמו אפלטון וחשב על רעיון חדשני שבאמצעותו הוא יעביר את הידע שלו לדור הצעיר, בעיקר בפילוסופיה ובמתמטיקה, וכך קם המוסד האקדמי הראשון. בסביבות המאה ה-10, בתקופת ימי הביניים, חשבו לעצמם אנשים שאפשר להשתמש בידע הקיים בשביל להכשיר צעירים לאנשי מקצוע, במיוחד במקצוע הרפואה, דבר אשר הוליד את הבסיס לאוניברסיטה המודרנית. מפה לשם, עברו יותר מאלף שנה ופרט לזה שכיום יש לנו מחשבים ואת מערכת המודל − כמעט כלום לא השתנה. כבר מאות שנים אנחנו יושבים בשורות מול מרצה, שבמקרה הטוב מבינים על מה הוא מדבר, נמדדים בציונים שלא יתרמו כלום לעתיד המקצועי שלנו והגרוע מכול − מקבעים אותנו מחשבתית על דברים שלא היו רלוונטיים אפילו בתקופה של ההורים שלנו, בטח ובטח שלא בעולם הדינמי והמתקדם שאנחנו חיים בו כיום. אז בכתבה הזאת אני רוצה להוכיח לכם שאפשר אחרת − ובתקווה שנגרום לכך, שהילדים שלנו לא יצטרכו לשבת מול מרצה משעמם ורק לספור את הימים עד לפנג'ויה הקרובה בשנת 2050.

אתחיל ואומר משהו שיעצבן אתכם − אתם מיושנים. כן כן, אתם, דור העתיד שינהל את העולם, כבר מיושן. כולכם מקובעים בתפיסה שכיתות צריכות להיות מרובעות עם כיסאות, שצריך למרקר על דפים שהדפסתם בשביל לזכור את החומר וגרוע מכך – שצריך, אשכרה, שתהיה לכם דמות שתלמד אותכם. אבל לא אתם אשמים, אלא המערכת המיושנת שאמרה לכם שזה הדבר הנכון. אבל למזלנו, כדור העתיד, יש לנו גם את ההזדמנות לדאוג שזה יהיה אחרת והמהפכה כבר התחילה. באוניברסיטאות בעולם מתחילים להשתמש במשקפי מציאות מדומה (VR) בשביל ללמד רופאים להיות מנתחים, נותנים לאדריכלים ולמעצבים להשתמש במדפסות תלת-ממד ובהולוגרמות בשביל ליצור את ערי העתיד ומשתמשים במשחקי מחשב בשביל להכשיר את המנהלים ואת מקבלי ההחלטות של העתיד.

לא נמאס לכם לשבת בשורות ארוכות מול המרצה שלפעמים אתם אפילו לא מרימים את המבט ללוח כי אתם משחקים באבלס במחשב? אז זהו – זה נגמר. עוד ועוד אוניברסיטאות בארצות הברית וביפן מתחילות להבין שלעבוד מול שורות של סטודנטים זה לא יעיל ולא רלוונטי והחליטו לשבור את השגרה הזאת. איך, אתם שואלים? פשוט מאוד − מחקרים הוכיחו, שכשלומדים בקבוצות מצומצמות, אנשים פעילים יותר וקולטים יותר כי הם מרגישים שהם חלק פעיל מקבוצת משימה ולא עוד סטודנט בכיתה דחוסה. ולכן השורות הפכו לשולחנות עגולים שעליהם צגי מגע אישיים לכל סטודנט ובמרכז השולחן יש מסך  שמכיל כבר את המצגת או את החומר הנלמד וכך המרצה עובר בחופשיות בכיתה ומסביר תוך מתן משימות קבוצתיות. המודל הזה נלקח, איך לא, מעולם ההייטק, ומיושם בחברות לצורכי הפעלת קבוצות חשיבה וכן גם בהאקתונים כשקבוצות קטנות יוצרות פרויקטים. אותם מחקרים הצביעו על כך שלא רק שהסטודנטים מרגישים שחוו את החומר ''על בשרם'' אלא שהמבנה הזה גם עודד את היצירתיות ואת הרצון שלהם להרחיב את הידע בתחום. מעניין רק אם זה 'יתפוס' גם על קורס חדו''א.

בואו נדבר עכשיו על דרך הלמידה. כמה פעמים קיללתם את עצמכם על שאתם צריכים לשנן עשרות עמודים ובזבזתם אלפי סטיקי − נוטס על מבחן שגם ככה תשכחו את כל החומר דקה אחרי המבחן כשאתם כבר מכינים את הריטלין לפעם הבאה. אז מה אם אגיד לכם שעוד כמה שנים זה לא יהיה ככה? כמו שטייסים לומדים ומתרגלים בעזרת סימולטורים במחשב, ככה גם אנחנו כסטודנטים יכולים ללמוד בעזרת משחקי מחשב והדמיות את חומר הלימוד. כן כן, שמעתם נכון, לשחק במקום לשנן − וזה יהיה גם הרבה יותר יעיל. בעזרת שימוש במשחקים המוח שלנו חווה למידה מעשית, מה שמביא לזיכרון לטווח ארוך בפחות זמן. בעזרת שימוש במשחקים ואף במשקפי VR אפשר ללמוד מגוון של נושאים, החל בניתוח של חיות וירטואליות, המשך בעמידה בבית משפט דמיוני כדי לדקלם פסקי דין, וכלה בלהיות דמות של אדם שחווה את המהפכה הצרפתית במו עיניו. אמנם יחלפו עוד מספר שנים להפיכה של דרך פעולה כזאת לפעילה, אבל באוניברסיטת וושינגטון כבר החלו להשתמש במצלמת קינקט ובתוכנות משחק בשביל ללמוד מתמטיקה ותכנות − וזאת רק תחילתה של המהפכה.

לאחרונה החלה מגמה בעולם לכיוון של קורסים מקוונים, אשר בהם אתם זוכים ללמוד ממיטב המומחים בתחום הלימודים במסגרת אותם הקורסים. הזדמנות זאת מציעה משהו שלא היה עד היום − את האפשרות ללמוד מתי שרוצים, היכן שרוצים ובאיזה סגנון שרוצים. אבל יש עדיין בעיה אחת שלא נפתרה והיא בהבנת החומר. פה נכנס כבר העתיד, בינה מלאכותית − מילה מגניבה למחשב שחושב. דמיינו לכם שלכל אחד מכם יש עוזר הוראה בפלאפון או במחשב שאותו תוכלו לשאול כל שאלה בנוגע לחומר הלימוד והוא יסביר לכם אותה, ולא רק זאת, אלא גם באופן שנוח ומותאם אישית עבורכם תוך כדי שהוא מעדכן את המרצה מה מצבכם. בתחום הזה כבר נכנסת גאווה מקומית שלנו, ד''ר קובי גל, מרצה במחלקה להנדסת מערכות מידע בבן-גוריון ועמית מחקר בהרווארד, אשר פיתח אלגוריתם שיכול לזהות קשיים של תלמידים, לאתר טעויות ולאבחן אסטרטגיות כדי לפתור אותן. אומנם התחום עדיין בתחילת דרכו, אבל בעתיד הלא רחוק ייתכן שצמד המילים ''לא הבנתי'' ייעלם מהלקסיקון שלנו.

ועכשיו השאלה המרכזית − איפה הטכנולוגיה? כיום יש בעולם דפים עם סורק QR, שמכניס למחשב ספר שלם בסריקה קטנה, לוחות חכמים עם מסכי מגע, מדפסות תלת-ממד, טכנולוגיות לשמירת מידע כגון ענן ואלפי אפליקציות שנועדו כדי לקדם את הלמידה ואת אורח החיים שלנו. כל זאת מבלי שאדבר על שימוש בהולוגרמות שמתחילות להתפתח ויהיו זמינות עוד מספר שנים. בזמן שאצלנו, במקרה הטוב, יש מקרן שלפעמים עובד כל עוד לא מנסים להשמיע סרטון, ואז בכלל הסתבכנו. למזלנו הגיע שמועה לאוזניי, שהאגודה שלנו מתכננת לצאת בפרויקט ושמו ''ערך בכיתה'', פרויקט שאמור להוציא את הלמידה מהמסגרת הפרונטלית והמיושנת המתקיימת כיום. מה יכלול הפרויקט? קורסי פיילוט בסגנון לא פרונטלי כגון כיתה הפוכה, קורסים אינטראקטיביים, שימוש בטכנולוגיות ובגולת הכותרת − שיתופי פעולה עם גופים מקצועיים בשטח שעוסקים בתחומי הלימוד השונים.

אפשר אחרת, והשינוי יגיע ברגע שאנחנו נרצה אחרת ונשמיע את צעקתנו. אנחנו, בתור הדור שינהל את העולם בעוד מספר שנים, נצטרך לבעוט בדלתות למען הדורות הבאים ולמנוע מהם את הקיבוע המחשבתי שנכפה עלינו − כי בסופו של דבר אנחנו לא נלחמים רק על עתידנו, אלא בעיקר על ההווה של ילדינו.

נגישות