אכזבה יוונית
מאת: נועם שרעבי

המציאות אצל השכנה שלנו מעבר לים, יוון, נראית בלתי אפשרית. בין משבר כלכלי למשבר הגירה ובעקבות הגעת הפליטים והתקוות הגנוזות היא הפכה לסמל – החלום ושברו

נור, ג'פר ורזי נראים מבוגרים. אף אחד מהם לא עבר את גיל עשרים ואחת, ולמרות זאת החוויות שעברו בחיים מספיקות לחיים שלמים. כשהם מספרים על המסע שלהם מארצות המוצא, סוריה ואיראן, ועל הדרך שעברו עד שהגיעו למחנות הפליטים ביוון, קולם נשבר מדי פעם, המילים נמתחות והעיניים מקבלות ברק של דמעות עצורות. יצאנו לסיור לימודי ליוון, עשרה סטודנטים וחמישה אנשי סגל מחטיבת אדנאואר ללימודי פוליטיקה וחברה אירופית. מאז שהתחלתי את התואר כתבתי לא מעט עבודות הגשה על יוון וחשבתי שהבנתי הכול. הסיסמא השחוקה של "מה שרואים מכאן לא רואים משם" הוכיחה עצמה כנכונה, לאחר שהגענו למדינה שעומדת מול מצבים בלתי אפשריים כשהיא נדרשת לבצע בחירות קשות שבהן לא כולם מנצחים. בתוך כל הכותרות האלה של "משבר כלכלי", "שחיתות שלטונית" ו"משבר פליטים" מסתתרים מיליוני אנשים שאלו חייהם, וזה הרבה מעבר לעוד פסקה במטלת סיום או אפילו בכתבה.

יוון היא מדינה מבלבלת. יש הרבה שחור ולבן, כמעט ולא רואים אפור. הקיצוניות והקיטוביות בולטות לאן שלא תביטו. בפוליטיקה, בהפגנות מחאה אלימות, ברחובות מלאים בגרפיטי אל מול שכונות היוקרה, בייאוש שמכרסם באזרחים מאז פרוץ המשבר הכלכלי אל מול החיוך שבו הם מקבלים אורחים והרמת הכוסית בכל ארוחה, "יא-מאס!". כמו לכל סיפור גם לטרגדיה היוונית העכשווית יש נרטיבים שונים. על קצה המזלג, משנת 2009 מתמודדת יוון עם משבר כלכלי וחוב לאומי של מאות מיליארדי אירו לאחר שלושה עשורים של ממשלות מושחתות מימין ומשמאל, מדיניות כלכלית מאולתרת ומגזר ציבורי מנופח. משבר הפליטים הגיע ליוון בשנת 2015 בערך, אז החלו להציף את חופיה פליטים ומבקשי מקלט ממדינות שונות לאור היותה השער שבין מדינות ערב והמזרח התיכון לבין אירופה. עד כאן העובדות. הנרטיב הדומיננטי בהקשר הכלכלי הוא של האיחוד האירופי, שרואה ביוונים לא יותר מאומה נצלנית, עצלנית שאשמה בכל מה שקרה לה. המדינות האירופיות לא מיהרו לסייע ליוון להילחץ מהמשבר, אבל בסופו של דבר העבירו ליוון כשלוש חבילות סיוע שהותנו בנקיטת מדיניות צנע וקיצוצים כלכליים משמעותיים.

מהצד השני של האירו נמצאים היוונים. בערך אחד-עשר מיליון אזרחים, עשרים וחמישה אחוזי אבטלה וקיצוץ של כמחצית מהשכר בחלק ממקומות העבודה. היוונים מאשימים הן את ממשלותיהם השונות, על שהיו עסוקות בשחיתות וברווח אישי, והן את מדינות האיחוד האירופי שמפגינות כלפיהם בעיקר התנשאות וזלזול. הכבוד הלאומי של העם היווני נפגע אנושות, וגרוע מכך, נפגעה גם התקווה שלו לעתיד. הצעירים היוונים שפגשנו בדרך סיפרו שכל מי שהיה יכול עזב למדינה אחרת. הם לא רואים את העתיד שלהם ביוון. פאנוס, צעיר יווני בעל שני תארים שניים, לא מצליח למצוא עבודה וגם הוא לא יישאר במולדתו עוד זמן רב. אנשים מאבדים את בתיהם, את חסכונותיהם ואת כל תקוותיהם. בתוך כל המשבר ההרסני הזה יש את הפליטים, כל אותם מבקשי מקלט שמגיעים ליוון מהים ומהיבשה, לפעמים עם משפחותיהם ולפעמים לבדם. יש שהגיעו מסוריה, כמו נור וג'פר שברחו מהלחימה בחאלב וחששו שיוכרחו להצטרף לצבא אסד. ישנם פליטים אפגנים שחיו באיראן, כמו רזי, ושנרדפו על ידי השלטונות ללא רחמים. בהזדמנות הראשונה שלהם הם ברחו, עד שהגיעו לאיי יוון ולחוף מבטחים. היעד הסופי של חלקם הוא גרמניה, ומעטים מתכננים להישאר ולבנות את חייהם ביוון. בתהליכי אישור הבקשות למקלט במדינות אירופה השונות אלו שהגיעו עם משפחות לעתים מופרדים מהן. יש פליטים המקבלים אישור, ואחרים לא. מי שנשאר מאחור מנסה לפעול במישורים משפטיים ולהתאחד עם משפחתו, אך יש את אלו שמוותרים.

ארגון Earth שאירח אותנו והפגיש בינינו לבין נור, ג'פר ורזי הוקם בכלל בתור ארגון למען איכות הסביבה, כמו שמרמז שמו. מאז שהחלו לסייע לפליטים שהגיעו ליוון הוביל הארגון כמה תכניות דגל לשילוב מבקשי המקלט ולקידומם, והמובילה שבהן קשורה לשפה המדוברת ביותר בעולם – כדורגל. מה שהתחיל בתור ניסיון לשבור את השגרה האפורה של מחנות הפליטים הפך ברבות הימים לקבוצת כדורגל רשמית, Hope refugee FC, שבה משחקים שחקנים משישה-עשר (!) לאומים שונים. קבוצת הילדים של הפרויקט שיתפה פעולה גם עם אופ"א (UEFA), הגוף המנהל של הכדורגל באירופה ושל הקרן שהוא מפעיל למען ילדים ביבשת. נור, ג'פר ורזי לא רואים את עצמם חוזרים למולדותיהם למרות הגעגועים הביתה, אולי רק לביקור יום אחד, כשייגמרו המלחמות. בכנות, הם עונים, יישארו ביוון רק אם לא יצליחו לעבור למקום אחר. אם הצעירים היוונים לא רוצים להישאר בעצמם בסביבה, זה אולי לא מפתיע כל כך שגם הפליטים בוחרים להמשיך הלאה.

על הפליטים ביוון אחראים אנשי משרד ההגירה. משרד ההגירה הוקם בשנת 2016, ומקום מושבו בבניין ישן ומתקלף שמזכיר את בנייני הסטודנטים בשכונה ד'. המסדרונות מוצפים במסמכים על גבי מסמכים של מבקשי מקלט ומהגרים ששמו את גורלם בידיהם של אנשי המשרד היוונים. לפגישה אתם נכנסתי סקפטית, צינית. שעתיים לאחר מכן גיליתי צד חדש ביוונים. המצב הכלכלי שלהם קשה והעתיד לא ברור, אבל עבורם, עבור חלקם לפחות, סיוע לפליטים עומד גבוה בסדר העדיפויות. הם סיפרו כי רק לאחרונה הוסכם על שיתוף פעולה ביניהם לבין משרד החינוך היווני, על כך שהוא יביא לקידום תהליכי ההטמעה של הפליטים בחברה היוונית. כוחות הים היווניים עושים מאמצים עילאיים לאתר פליטים שמגיעים דרך הים, בסירות שכבר ראו ימים טובים יותר, ולסייע להם. הפתיחות והסולידאריות היווניים הותירו אותי המומה. איך מדינה שנמצאת במצב כלכלי כה קשה מפנה משאבים רבים כל כך לפליטים זרים? זה אגב הטיעון של תומכי הימין הקיצוני ביוון, אלה דורשים מהממשלה היוונית לדאוג קודם כול ליוונים ולא למהגרים, וקוראים: "יוון ליוונים". בשנת 2016 נחתם הסכם שנוי במחלוקת בין טורקיה לבין האיחוד האירופי, ולפיו טורקיה תקבל תשלום על קבלת הפליטים והמהגרים לשטחה במקום שאלו יגיעו למדינות אירופה. מאז כניסת ההסכם לתוקפו הצטמצם משמעותית זרם ההגירה ליוון, אך שבע-מאות עובדי משרד ההגירה היווני מתכוננים כבר עכשיו ליום שבו אולי ייפתח הסכר והמוני פליטים יציפו את חופי יוון בשנית. כשאנחנו שואלים את אנשי המשרד האם הסולידאריות שמפגינה המדינה קיימת גם אצל האזרחים היוונים, התשובה שלהם פשוטה. "כולם מכירים מהגרים מאיפה שהוא. אנחנו זוכרים את ההיסטוריה, גם אנחנו היינו פליטים. החשיבה הבסיסית התרבותית ביוון היא של הכנסת אורחים, זה ממש עמוק בדי.אן.איי שלנו".

קשה להישאר אדישים לפתיחות היוונית ולכנות, ובזמן שדיברו סוגיה אחת המשיכה לצלצל במחשבות ולגעת בנקודה רגישה וקרובה לבית: מבקשי המקלט, הפליטים, מהגרי העבודה, תקראו להם איך שתרצו, שהגיעו לישראל, מגורשים ממנה בימים אלה ממש. אלה שעונים לקריטריונים מסוימים יזכו לאשרות שהייה, אבל אחרים יחזרו למולדותיהם מרצון או יגורשו בכפייה למדינה שלישית. אין כאן נכון או לא נכון, וגם אני עדיין לא יודעת מה לחשוב ואיני מתיימרת להכריע בסוגיה המורכבת הזו. אבל בתוך כל הוויכוחים הגדולים של הפוליטיקאים אסור לנו לשכוח שמאחורי כל כותרת בעיתון יש סיפור ואנשים שגם הם, כמונו, בסך הכול רוצים עתיד טוב יותר.

נגישות